קופנגאן- 2-החיים על אי

האמת היא שלפני 20 שנה, כשטיילתי בהודו, כמו כמעט כל בני גילי,

אז כבר פיתחתי לי תאוריה , על חיי הנדודים.

כלומר, נדודים כמו שאני מכירה ואוהבת, נדודים של נאסטינג- 

להגיע למקום, להתמקם בו ולהשאר לתקופה.

כבר אז חשבתי שהדבר הטוב ביותר, שאפשר לעשות, כאדם מבוגר , זה לגור במזרח

לחיות חיים שלווים ורגועים וברמה גבוהה ,

תוך כדי שימוש במערביות שלנו והבאת כסף מהמערב ( כי בכל זאת, הפער הכלכלי בין המזרח מערב מאפשר את זה).

אז כשהייתי צעירה נלהבת בת 22, היה ברור לי שככה יראו חיי.

אבל ,

הם לא התגלגלו לשם, הם לא התפתחו ככה.

כמו רבים אחרים שהיתה להם את הפנטזיה הזאת – גם אני-

חזרתי לארץ, אמנם המשכתי עוד על הקו הודו- תא,

כולל נסיעות עבודה להודו לתפירת בגדים וייבוא בדים

( בשנים שהייתי מעצבת והיה לי סטודיו בתא, בגדים ממסע אחר- למי שזוכר).

אבל

זה לא היה כמו בפנטזיה.

הבסיס שלי היה הארץ והודו היתה גיחות קצרות של חודש כל חצי שנה.

החיים שלי היו בישראל.

לקח לי הרבה שנים עד "שהסכמתי" לחיות במערב, לשתף פעולה עם הקודים של המערב שוב,

להנות מבתי קפה, מארועי תרבות ואפילו באיזהשוא שלב להתחיל ללבוש ג'ינס ולהנות מזה 

( ולא, מעולם לא לבשתי שרוואל ואין סיכוי שאלבש אי פעם- סליחה אם אני מעליבה כאן מישהו, כי ברור שרוב האנשים ממש אוהבים ולובשים, בעיניי שרוואל זה זוועת עולם ).

אז לאט לאט הודו נדחקה הצידה, הכמיהה לשוב היתה קיימת , אבל נחלשה
והפנטזיה של לגור במזרח התפוגגה כמו ערפל שסיים את תפקידו וממשיך הלאה למקום חדש.

אבל

כידוע לנו, החיים מפתיעים, ולפעמים הם לוקחים את הפנטזיה שלנו אפילו יותר רחוק משחשבנו.

צריך רק לזכור שרוב הדברים שנרצה ונבקש -נקבל
( בהנחה שהם מתאימים למה שאנחנו אמורים לקבל בגלגול הזה ),
רק לפעמים העיתוי שונה ממה שחשבנו.

למשל- כשמיכה התחיל עם הכיסכסא ( העסק שלנו),
בפנטזיה שלו – תוך חמש שנים יש לנו מפיצים בכל העולם, 

אנחנו חיים בגואה ומנהלים את העסק מהלפטופ.

( אז עוד לא היו סמרטפונים...לא להאמין שזה רק לפני 12 שנים )

אז בסוף זה התגשם – לא אחרי חמש שנים, אלא אחרי שתים עשרה, 

אבל זה קרה

אחרי שתים עשרה שנה
 מצאנו עצמנו, חיים/ מטיילים בהודו .
מטיילים בעולם ללא חסכונות שהוכנו מראש, אלא מתפרנסים תוך כדי

מהכיסכסא- אלא מה ?

אז דברים מתגשמים, רק לא בעיתוי שחשבנו שמדויק לנו, 

אלא בעיתוי שהיקום בחר לנו ושהכי נכון לנו.

אז

בהמשך לפנזטיות ולחלומות המתגשמים

אז היה את החלום של לגור בהודו , הנה זה קורה, אנחנו כבר בשנתנו השניה של המסע

אבל

שאני אגור על אי?

זה לא היה בתכנון

מזל שהיקום יודע יותר טוב ממני לכוון אותי למקומות שאני לא הייתי חושבת עליהם.....

איכשהוא קרה שהגענו לקופנגאן (כמו שאומרים לאי פנגאן ( קו זה אי בתאית )

ולחשוב שבימים לפני , רק חשבתי איזו טעות זו לנסוע לתאילנד,

ולמה בכלל אנחנו עוזבים את הודו?

ואיך נסתדר שם , במקום שהרבה יותר יקר מהודו?

 ואיך אני עוזבת את המקום הזה ,את הודו, שאני כבר יודעת לדבר עם המקומיים,

מכירה ככ טוב את המנטליות, מה פתאם תאילנד עכשיו? (

 הגענו לתאילנד כדי לפגוש את אח של מיכה ומשפחתו, אליהם אנחנו מאד קשורים ומאד אוהבים, הם באו לטיול בר מצוה, ואנחנו עשינו קפיצה מהודו להפגש איתם, הסיפור המלא בפוסט הקודם- קופנגאן חלק 1).

ומה אגיד לכם- לחיות על אי זה ממש אחר

יש דברים, מנהגים והרגלים שאפשר לחוות רק כאן, או בכל אי אחר דומה, אבל באי ולא ברצועת חוף שיושבת על הים.

אני יודעת שאתם סקרנים לשמוע, אז אפרט

ברור

קודם כל יש משהו שונה באי

לא ככ יודעת איך להסביר במילים, יכול להיות שאפילו עם עצמי עוד לא הצלחתי למצוא הסבר לזה, אבל כשנמצאים על אי, זה מרגיש כמו אי.

כמובן שזה לא שהולכים והאדמה זזה או שמרגישים תנודות, ברור שלא.

אבל יש משהו באנרגיה, בתחושה, לא יודעת איך להסביר , אבל זה שונה.

הנסיעות על האופנוע ( במזרח למדתי להכיר ולהוקיר את ענין האופנועים- תחושת חופש מושלמת)-

כמעט תמיד על קו הים, נסיעות נסיעות שמצד אחד ים ומצד שני ג'ונגל טרופי.

נסיעות בכבישים פנימיים של האי, לא על קו הים, נותנות גם כן תחושה של אי –

הרים של עצי קוקוס, צמחיה עשירה וירוקה, ככ הרבה ירוק,

ויחד עם זאת ירוק שונה מהירוק של צפון ההודו המדהים או ההרים עם הירוק המעלף של נפאל.

אפילו מגואה , שהיא טרופית , עם דקלים, עם אופנועים, עם חוף ים שיושב גם הוא על אוקינוס,

אפילו מגואה זה שונה .

שונה ,פשוט שונה

מרגיש אחר

מרגיש שזה טבע של אי.

בשנה האחרונה היינו וחיינו במקומות מדהימים

באמת באמת מדהימים

הרבה מהשנה מצאנו עצמנו גרים על ים , יותר ממה שחשבתי שיצא לי בחיי.

בדיוק דיברנו על זה – את מתרגלת לנוף , את חווה מקומות מופלאים וחווה אותם יום יום,

לא ביקור הצצה וזהו. חיה בנופים האלה , הם חלק מהיומיום שלך

ועדיין

לא מתרגלים

לא מקבלים את זה כמובן מאליו.

עדיין זה מפעים כל יום מחדש

עדיין , לנסוע באופנוע , לפנות בעיקול ולראות את המפרץ שנגלה תחתינו,

גם אם אני אעשה את זה כל יום, זה עדיין יפעים אותי כל פעם מחדש.

לגור על הים, בפנגהאן, ממש ממש על הים, באחד החופים היפים שיש לאי,

לראות שקיעה כמעט כל יום ( 98% ) מאותו  מקום , מאותו חוף וכל יום השקיעה שונה ,

כל יום היא מפעימה מחדש.

כל יום , השמים, עשר דקות אחרי השקיעה מתחילים במופע מרהיב של עננים,

גווני אדום כתום וצבעים וצורות שונות.

כל יום, אותו מחזה , כל יום הוא שונה.

לגור באי, זה להיות מוקף באנשים שגם להם , ברור ומובן שאחהצ זה זמן שקיעה.

ללא ציניות, ללא ביטול של האנשים שנפעמים משקיעה.

פשוט טבעי שזה מה שקורה אחהצ.

נכון, זה לא רק כאן באי, בכל העולם,

אנשים כבר יותר ויותר מבינים את העוצמה והחשיבות שיש לסיום היום בשקיעה.

לעצור את העבודה , את מה שצריך לעשות שיכול לחכות גם למחר וללכת לים.

לנשום, להפגש, לשחות ולצפות בשקיעה.

ככ הרבה השראה בכל ערב..

באי שלנו, יש גם את השוק של יום שבת –

בתאילנד, כידוע , שוק אוכל זה ה- דבר.

רבות נכתב והולל על שווקי האוכל עם האוכל התאילנדי המענג.

אז גם באי, כמובן שיש שוק אוכל. שניים.

יש שוק אוכל קבוע – כל יום

דמיינו מגרש חניה בינוני, ובתוכו מסודרים דוכנים דוכנים המציעים שלל מאכלים , 

בזול, בטח בזול. שוק.

וכמו כל שוק אוכל תאילנדי- תמיד יהיה אזור של שולחנות וכסאות, למה- שוק שוק,

אבל לא צריך לאכול בעמידה ?

אז יש את האופציה הזאת, ויש בכל מוצש רחוב שנסגר לתנועה מאחהצ,

רחוב ארוך ובו שוק אוכל , בגדים ומלא בגדים יד שניה

(מסתבר שהתאילנדים חולים על יד שניה, בכל מקום יש חנויות ודוכני יד שניה ).

הכל קורה בטונגסאלה, , העיר נמל של כאן  , ליד הפיר ( תיכף אפרט על הפיר)-

אז בשוק של יום שבת, אפשר להסתובב בין הדוכנים ולאכול תוך כדי,

אפשר כמו הרבה מהתאילנדים לבוא, לקחת אוכל הביתה

(שארוז בשקיות ניילון שקופות-שיטת הטייקאווי ה"מסורתית" התאילנדית),

או שאפשר להסתובב בין הדוכנים, ללקט אוכל, ואז לקחת אותו לרחבה המרוצפת גדולה שיושבת על הים.

להתיישב באיזה שולחן, באזור האכילה בו יש שולחנות וכסאות,תאילנדים, תיירים ופאלנגים

(פאלנג- הכינוי שהתאילנדים נותנים למערבים שחיים על האי, כותבים פאראנג אבל התאיילנדים הרי מבטאים כל ר  כ  ל, אז כותבת פאלנאג).

ואם, התיישבתם לאכול לפני השעה שש- אז בשש בערב, בכל מוצש, מנגנים ברמקולי הרחוב את ההמנון.

כן, ישבתם לאכול? קומו כמו כולם לשירת ההמנון. הסתובבתם בשוק? תתעצרו יחד עם כלם לשירת ההמנון.

מה לעשות? גם זה אחד הדברים שקורים באי.

טונגסאללה –

טונגסאללה היא העיר הגדולה.

אמנם אנשים נוטים לחשוב שהדרין זה מרכז קופנגהאן ( או לפחות הידוע מכולם), אבל

הדרין זה אזור של חוף הנמצא בחלק הדרומי של העיר, חוף גדול, מלא באנשים ובחנויות, אבל חוף,.

( אנחנו דרך אגב חיים בכלל בצד השני של האי, בחלק היותר צפוני, ההיפך הגמור מהדרין)

טונגסאללה היא העיר הגדולה

אבל עיר גדולה של אי, זה לא מה שחשבתם על עיר גדולה.

נתחיל בזה שהיא ממש קטנה

קטנה קטנה אבל חנויות ומסעדות רבות לה...

מה אגיד לכם- כמו שהבנתם, יש דברים שקשה לתאר , כי הם חוויתיים, גם כאן

זה פשוט מרגיש כמו עיר מרכזית של אי.

וזה , משהו שלא דומה לשם מקום אחר.

לטונגסאללה יש את הפיר- מקום מאד מרכזי בעיירה , אפשר להגיד שזה "לב" העיירה , טוב יכול להיות שלא, אבל בהחלט מרגיש כמו מקום מרכזי, נקודת ציון  ידועה , שטח גדול וציבורי .

הפיר הוא בעצם הרציף של המעבורות

כי הרי אנחנו באי- הגעה ויציאה היא רק דרך הפיר.

אפילו להגיע לשדה תעופה, צריך דרך הפיר –

לקחת מעבורת לאי הגדול הסמוך- קוסמוי -שם שדה התעופה ,

או לעיר הנמצאת שעתיים וחצי מכאן – שם אפשר לעלות על אוטובוס או רכבת או מטוס, ולהמשיך הלאה ,

אבל אי אפשר בלי הפיר ובלי המעבורת.

עכשיו, כידוע כל אחד מתרגש מדברם אחרים בחים

אז סיפרתי לכם כבר ששדות תעופה מרגשים אותי , נכון?

אז גם הפיר מרגש אותי

( יש לי הרגשה שיש משהו דומה בשדה תעופה ופיר- מקומות של מעברים, מפגשים , הגעה וחזרה , לא?)

בפיר הזה , מלבד להגיע לאי ולצאת ממנו כשיגיע הזמן, חווינו עוד מפגשים ופרידות.

בהתחלה סבא נתן בא לבקר אותנו, אחרי שנה שלא התראינו.

נסענו כולנו לאסוף אותו מהפיר .

כולנו זה אומר – שני הבנים שלו, הנשים שלהם והילדים שלהם- כלומר כל המשפחה .

נסענו כולנו בפיק אפ לאסוף את סבא

אוי זה היה מרגש .

הציפיה שהמעבורת כבר תגיע , הגעגוע שהולך ומתגבר ככל שמועד ההגעה מתקרב ,

ההגיון והשכל שמזכירים לנו שעברה שנה ובטח שאנחנו מתרגשים.

ההגעה של המעבורת, הריצה של הילדים אל סבא, הבכי, הדמעות , ההתרגשות, הנכדים שגדלו והשתנו בשנה האחרונה וסבא שבגיל 80 מצא את עצמנו נוסע לעד קצה העולם כדי לפגוש את הנכדים ( עד לקצה העולם נסעתי כדי לפגוש אתכם- המשפט הראשון של נתן כשירד מהמעבורת).

אחרי שלושה שבועות חזרנו לפיר, להפרד מסבא שחזר לישראל ומשפע, שנסע איתו לארץ ,

לבקר את החברים והמשפחה אליהם הוא מתגעגע.( הבן הבכור לי נוסע לבד לארץ, זה סיפור בפני עצמו, אבל יקבל את הפוסט הראוי לו בהמשך)

בתום חודש וחצי של ביקור- שפע חוזר לאי-

שוב הפיר- אני נוסעת לאסוף אותו מבנקוק- מתחילה את המסע – מעבורת, אוטובוס, טיסה -

נפרדים ממני, ועוד שלושה ימים אחזור איתו לפגישה משפחתית מרגשת בפיר.

יש גם ביקורים בפיר לצרכים "בירוקרטיים",

כמו למשל מעבורת לקוסמוי כדי להאריך את הויזה , זה גם חלק מהענין

זה פשוט וקל. באים עם האופנוע, חונים, עולים על המעבורת, חוזרים

You know-  חיי האי.

כל החוויות האלה סביב הפיר, העצימו את תחושת הסרט – הסרט על אותם אנשים שחיים על אי  נפרדים ונפגשים בפיר המעבורת.

כן, כזה סרט בדיוק.

גרים בבונגלו קטן על הים, מבסוטים עד השמים

שקיעה, ברור

בהשראת הפול מון, אנה התקשטה כל יום...

בפיר, תמונה משפחתית לפני ששפע נוסע לחודש לארץ

מהמעבורת- מפיר אל פיר- מקופנגאן אל היבשת- סורטני

יש עוד ככ הרבה דברים בחווית האי, אבל נראה לי שאת זה נמשיך כבר בפוסט הבא .

יש למה לצפות...

קופנגהאן 1- ההתחלה

 קופנגהאן אצלנו נחלק לכמה חלקים.
החלק הראשון, שמונה ימים ראשונים היינו בחופשה משפחתית.
נפגשנו לחופשה משפחתית נדיבה ומפנקת עם המשפחה של מיכה –
אחיו איציק,אשתו חמוטל ושלושת הילדים- נעם עמית וגילי – 
אושר גדול לילדים אושר גדול למבוגרים.
שנה שלמה לא התראנו וכולנו חיכינו למפגש הזה .
ביומיום שלנו, רוב הזמן אין געגעוע,
כמובן שכשמדברים בווטסאפ או מתקשרים בדרך אחרת, נזכרים ומתגעגעים,
אבל בשגרה, אנחנו בחיים שלנו. 
יש את מה שנשאר מאחור, אבל הוא לא דומיננטי
( אדבר בשם עצמי... אצל שפע נראה לי זה קצת אחרת...),
מה שכן ככל שעובר הזמן יש פחות ופחות צורך לשתף
(אולי בגלל שהתקשורת בעיקר כתובה , אז כמה זמן אפשר לבזבז על לכתוב הודעות?)
אבל, ברגע שזה הפך להיות אמיתי שניפגש, ככל שהתקרבו הימים החל הגעגוע,והיתה ציפיה עצומה למפגש.
איך היה המפגש?
אז –
מכירים את זה שלא ראיתם מישהו שנה ?
ואז אתם מגיעים בבוקר , והם אמורים להגיע אחהצ,
ואתם מחכים להם שיגיעו ( בתנאים נוחים מחכים- בבריכה של הריזורט כמובן)
 אבל אז זה מתעכב,
כי צריך לחכות למעבורת שתיקח אותם לאי מהשדה תעופה
ואז זה עוד קצת מתעכב, ואז ממש עוד קצת זה מתעכב.
ואז הם כבר על המעבורת,
ואז הם  על המונית ואמורים להגיע תוך רבע שעה (כמו שלקח לכם שהגעתם בבוקר)
וזה מתעכב, ועוד מתעכב, ועוד מתעכב
והמונית לוקחת ארבעים דקות ולא רבע שעה
( לא, אין פקקים באי, פשוט הם הגיעו לצד השני של האי עם מעבורת שמגיעה לשם ולא קלטנו את זה ), והשעה כבר שמונה בערב
וממש תיכף, ועוד קצת, ועוד ממש קצת ואז כבר יש חושך
והנה , נראה שראינו את המונית יורדת לכוון הריזורט, אז הולכים לקבל את פניהם,
ואז מגלים שזה לא הם,
ואז מחכים עוד קצת,
ואז רואים עוד מונית, ורצים לכיוונה לגלות שזה לא הם.
ואז הם שולחים עוד הודעה שעוד דקה הם כאן
והנה , נראה שראינו את המונית יורדת לכוון הריזורט, אז הולכים לקבל את פניהם,
ואז מגלים שזה לא הם,
ואז מחכים עוד קצת,
ואז רואים עוד מונית, ורצים לכיוונה לגלות שזה לא הם.
ואז הם שולחים עוד הודעה שעוד דקה הם כאן 
ואז רואים את המונית מגיעה ומקווים שזה כבר הם כי אי אפשר יותר עם ההתרגשות והציפיה הזאת ,
ומידי פעם עולה קול שאומר,
 יו שנה שלמה לא התראנו, ומעצים את הציפיה.

מכירים את זה?
אז כזה בדיוק.

ואם גם לכם זה קרה, אז אתם בטח יודעים מה היה כשהם הגיעו.
אושר אושר אושר אושר
שששמחה ואושר התרגשות שמחה כיףףףףףף פשוט כיףףףףף
אז יש לנו שמונה ימים, שזה לא הרבה אבל זה גם המון,
להיות יחד כולנו, רק להנות, להיות בחופש.
הילדים גם ככה אוהבים להיות אחד עם השני, קשורים אחד לשני ונהנים ככ זה מחברת זה
אז לקחת אותם ולשים אותם יחד במקום עם שתי בריכות של המלון,
בריכה קטנה לשימוש אישי בכל וילה ( היו לנו שתיים- וילה לכל משפחה , לפעמים בבריכה אצלנו , לפעמים בבריכה אצל היאצקוקס).
.בריכה +בני דודים אהובים+ משפחה+מסאג'ים+תאילנד – רע זה לא יכול להיות, אה?( והאמת היא, שלא משנה איפה היו שמים אותנו, היינו נהנים מהביחד...)
אני מספרת כאן על הילדים, אבל גם לנו המבוגרים היה אדיר לבלות יחד.
אמנם אנחנו משפחה קטנה ( מיכה ואחיו), אבל מלוכדת.
יש לי גיסה אחת בלבד, ולשמחתי אנחנו מסתדרות מצוין יחד ואוהבות אחת את השניה,
מאד,
מקבלות את זה שאנחנו ככ שונות אחת מהשניה ויחד עם זאת כל אחת מכבדת את האחרת
( גם אם היא לא מבינה איך השניה יכולה לחשוב ככ אחרת ממנה )
הם הגיעו לתאילנד לטיול בר מצוה , של עמית , 
אנחנו פיספסנו את הארוע מן הסתם כי היינו בהודו,
אבל, אל דאגה, אפשר לסמוך על אציק.
הם הגיעו מצוידים עם מקרן, וערב אחד עשינו הקרנה של הסרטים שהופיעו בבר מצוה,
של התמונות מהארוע , ו
אנחנו הקרנו להם תמונות נבחרות מהטיול שלנו.
אתם יודעים, דברים כאלה שעושים כשנפגשים כשחוזרים לארץ , 
אבל בתאילנד במקום בישראל.

גיסתי היא אישה מאד פעילה ותקתקנית,
ההספק שלה ביום הוא בערך מה שאני מספיקה בשבוע ,
וכבר לפני שהגענו היה ברור לנו שלנוח , לא ננוח.
ננוח אחרי שהם יעזבו.
אבל למרבה ההפתעה , גם היא תיכננה חופשה רגועה באיים
( מזל שהם עשו את צפון תאילנד לפני וצברו מספיק חוויות והרפתקאות כדי להנות אחכ מהסתלבט)

אז מה עשינו?יואו איזה כיף עשינו
אכן נחנו המון, בעיקר השלמנו שעות חברותא יחד' הילדים, המבוגרים , 
קצת טיילנו באי, הלכנו לראות חלק מהמקומות המדהימים והיפייפיים שיש לאי להציע.

האמת, שבאוגוסט הים מאכזב 'הים בשפל נוראי ויש זמנים שממש אין ים , וגם בגאות,
יש מים אבל עמוק הוא לא.
אז הים הטורקיז שחשבנו שנראה, לא הופיע מול עינינו ,
מוכרחה לציין שבהתחלה זה ביאס.
מה ? תאילנד, הבטיחו לנו נוף כמו בתמונות.
אבל , מעבר לזה הכל היה מושלם
( חוץ מזה שהיה כזה הצע של בריכות, והילדים בדכ מעדיפים בריכה ממילא)
טוב, נראה לי שאפסיק בתיאורי הכיף, כיף, אושר גדול וכאלה- כי זה דיי הובן
בסהכ, הסתובבנו כולנו בתחושת התרוממות , 
מהמפגש, מהביחד ומלנצל את הזמן שיש יחד.
מלאי הודיה על ההזדמנות להפגש ככה .
אה, ושכחתי לספר- שבהתחלת השהות ( כבר מהלילה הראשון) אני פיתחתי מחלה קטלנית-
כל שהותי בהודו לא הייתי חולה ודוקא כאן בריזורט המפנק? 
בחופשה המשפחתית?
בהתחלה היינו גוני ואני בזה, ואחרי שיצאנו מהמחלה פתאם היא עברה למיכה.
לא אפליג בתיאורים , רק אציין שאמנם זה מבאס להיות חולה בריזורט,
אבל אם כבר להיות חולה אז במקום שהמזרון נוח והכריות שוקעות...
אני הצלחתי לצאת מזה אחרי יומיים בזכות תרופות סיניות ומיכה גילה את נפלאות האדוויל –
כל אחד בדרכו.
דוקא גוני, המתוק היה דיי הרבה זמן במחלה ,
ככ חבל... אבל נראה לי שהוא נהנה בכל זאת בחופשה .בחופשה .ככ חבל... 
ביומיים האחרונים הצטרף, נתן, אבא של מיכה והיינו יחד כל המשפחה .

גם כאן היתה פגישה מרגשת- איך לא?
הפעם הפגישה היה בפיר , במעגן המעבורת.
נסענו כולנו לאסוף אותו .
אנה לא יכלה להכיל את ההתרגשות והמחשבה שתיכף תיכף היא פוגשת את סבא.
ולא רק היא...
נתן יצא מהמעבורת ואמר-עד קצה העולם נסעתי לפגוש את הנכדים
ואני חשבתי לי- איזה מזל שהנכדים בקופנגהאן והביאו אותך לכאן בגיל 80.
( ואמרתי לו את זה כמבן)

אחרי יומיים של כולנו יחד ( כן, כן , שוב כיף כיף כיף)
הם עזבו ואנחנו הפלגנו אל החלק השני שלנו של קופנגהאן-
נשארנו אנחנו עם נתן,עזבנו את הריזורט, עברנו לריזורט אחר, פשוט יותר וצנוע יותר, הנמצא בכפר דייגים כאן על האי ,
ממש ממש בצפון האי
( למי שמכיר את הדרין, החוף הידוע ביותר של קופנגהאן- אז הדרין הוא בדרום האי , בדיוק בצד השני ).
היה מקסים , היתה בריכה, היה חוף ים ( לא כיפי להכנס, לפחות בימים שהיינו שם והים היה בשפל),היו מסעדות דייגים, והיה כמובן 7/11 ( seven eleven)

בכלל 7/11 הוא מרכיב חשוב בחופשות בתאילנד- מין עוגן כזה בכל מקום בו נמצאים ..
.אבל, הכפר הזה – צ'לוקלאם- היה קצת מרוחק ממרכז העניניים/
כלומר, הוא היה מרכז עיניינים בפני עצמו, אבל מרוחק לעניניים שעיניינו אותנו כנראה...
חיפשנו יותר חברת אנשים, חוף ים שאפשר לבלות בו ובכלל הרגשנו שאנחנו קצת מנותקים
בייחוד שהיו לנו חברים שהיו על האי והם היו באזור אחר,
כל פעם שהגענו לביקור, משהו כמו חצי שעה נסיעה, הרגשנו שהגענו לפרדס חנה ,
אבל לא לגמרי-הגענו לפרדס חנה שאנחנו עדיין לא חלק מהקהילה,בעיקר כי אנחנו לא מכיריםם אף אחד... ורצינו להתקרב, להכיר יותר ולהיות חלק מהקהילה.
אז אחרי שבוע עזבנו את הריזורט בצ'לאוקלם ועברנו לבונגלוס על הים בחוף מקסים שמצאנו .
( אחכ יתברר שזה אחד החופים השווים בסביבה )
שכרנו שלושה בונגלוס על הים ( לנו, לסבא נתן ולילדים) והתחלנו פרק נוסף.

היה שבוע עד ששפע ונתן ישארו איתנו.ב8 לספטמבר- 
הם עוזבים לבנקוק ומשם לארץ ,
שפע נוסע לבקור של חודש ואנחנו לראשונה נפרדים ממנו לחודש שלם .

.הימים האלה , היו בתוכם הרבה –מצד אחד היה כיף, כי בכל זאת אנחנו כאן עם סבא שלא ראינו שנה ,
שמפנק אותנו בבונגלוס על הים, מסעדות ומסאג',( וכל דבר שהילדים רוצים )
אבל
כמשפחה , היינו במצב לא קל.
אחרי האופוריה של ואשישט, חודשיים בהם  שפע היה עם חברים בגילו
( טוהר ושחר, הילדים ממשפחת מלכא, למי שקרה את סיפור הרעידת אדמה בנפאל),
ושמונה ימים מופלאים עם הבני דודים שלו נעם ועמית, באמת מופלאים,

פתאם היינו שוב לבד- רק המשפחה' אין בנמצא חברים בגילו .
האכזבה על שאנחנו לא חוזרים לארץ,
על כך שבעצם הוא לא יוכל לחזור לחיים הרגילים שהוא רוצה, 
האכזבה הזאת שוב הציפה.
.הוא היה במצב המתנה, הוא חיכה כבר להגיע לארץ.
הוא ידע שעוד כמה ימים הוא שם
הוא פוגש את החברים שלו, 
את אתם חברים אותם לא ראה שנה
את החיים שלו כמו שהוא זוכר וכמהה להם
ממש בקרוב הוא יהיה שם, אז עכשיו מה שנשאר זה להעביר את הזמן,
ורצוי תוך כדי צלילה לתוך סדרה( מין פיצוי כזה , אחרי שבהודו האינטרנט לא מאפשר צפיה ישירה, תאילנד פיצתה אותו בזה )
אז הוא הייה מבואס, וכולנו הרגשנו את זה
כולנו חווינו את זה וזה השפיע על כולנו

זה הציף גם בי שוב את הפחדים והלבטים.
פתאם שוב עלה קול חזק של – מה עשיתי??? מה עשיתי לילדים שלי?
הרסתי לשפע את החיים , איכזבתי אותו, העמדנו את עצמנו בראש סדר העדיפויות,
לראשונה בחייו – ראינו את עצמנו לפניו, ( להמשיך לטייל היתה בחירת שראתה את טובתנו )
בחרנו בחירה שידענו שזה לא מה שהוא רוצה, עם הידיעה שאולי זה לא נכון בשבילו,
ובכל זאת בחרנו את הבחירה הזאת.
 משבר זהות רציני.
הוא בגיל שהוא צריך חברה וחברה של בני גילו ואנחנו משאירים אותו במזרח ,
בו יש הרבה משפחות מטיילות אבל כולם עם ילדים קטנים.
ואנה וגוני?
יכול להיות שכשנחזור אחרי שמונה חודשים לא יהיה להם מקום בבהס
ואז – האם זה היה שווה את זה ?
השמונה חודשים הנוספים האלה שבגללם לא יהיה להם מקום בבהס הדמוקרטי שלהם? 
וכל הילדות וימי בית הספר שלם נדפק לכל החיים.
בכלל – למה? למה אנחנו עושים את זה ?
האם אנחנו באמת רוצים להמשיך?או שפשוט לא רוצים לחזור?
ובשביל מה להמשיך ?
מילא לנסוע לטייל ולראות מקומות, אבל התוכנית שלנו היתה שונה –
מיכה אמר שאם ממשיכים אז ממשיכים לעונה בגואה.
הולכים למקום שיש ילדים וחברה , 
נותנים לילדים ולנו  חיים "נורמליים" רק במקום אחר, רגוע יותר.
אז מה? בשביל מה?היינו במין תקופת המתנה ...

מצד אחד היינו עם סבא וזה היה סוג של חופשה, על הים, סתלבט וכאלה,
מצד שני, היינו צריכים לחזור לחיים- 
הסתיימה החופשה המשפחתית עם היאצקוקס( איציק אח של מיכה – אז הכינוי לכל משפחתו הוא היאצקוקס...) שבה לא עשינו דבר מלבד להיות יחד ולהיות בחופש, 
עכשיו צריך לחזור לעבוד, ללמוד,בכל זאת, אנחנו חיים בחופש אבל לא כל הזמן בחופשה.

אז שילבנו חזרה לשגרת לימודים, 
הצלחנו למצוא מסגרת של שלושה ימים בשבוע בהם לומדים,כל ילד ומה שצריך ,
זמן עבודה , זמן עם סבא ומתבגר שרוצה לחזור לארץ.
זו היתה התקופה השניה, התקופה עם סבא נתן
ואין ספק שכשנתן חזר לארץ הוא חזר עם תובנות לא מזהירות בכלל עלינו...
ככאלה שהחיים שלהם לא משהו,
הם משועממים ולא חיים את החיים שהיו רוצים.
כן, נראה לי שזו היתה האנרגיה שבה היינו , 
והאווירה שהיתה במחוזותינו באותה תקופה.

אבל , 
אז התחילה התקופה החדשה –החיים על הים בסריטנו,
אותו אזור באי שמושך אליו סוג אחר של אנשים, אנשים שהם כמונו.

החיים על הים בסריטנו, בונגלו על החוף
( באותו מקום בו היינו עם סבא, הצטמצמנו כולנו לבונגלו של הילדים )
קו ראשון לים הכולל חלון בחדר השינה המוצג באופן תמידי על שומר מסך מים,
אם הולכים דרך הים מגיעים תוך פחות מחמש דקות אל חוף בו יש הרבה משפחות הבאות לתקופה ולוקחות בתים ,
שם יש מבחר של חברים לילדים,
אם הולכיםם דרך הכביש- מסעדות מקומיות, עגלות אוכל טעימות טעימות וזולות,
7/11 כמובן,הגרין גלרי, 
מסעדה טבעונית ומקום מפגש לג'אמים קבועים במרחק הליכה,
אגאמה וסאמה קרונה – שני בתי ספר ליוגה ומודעות באותו כביש, 
מה עוד צריך?
הכל , הכל במרחק הליכה , 
אה... ואפילו מכונות כביסה ברחוב לידינו 

התקופה השלישית בקופנגהאן התחילה –

תקופה בה נהיה המשפחה רק ארבעה ולא חמישה,
תקופה בה אחד מחברי המשפחה לא נוכח,
תקופה בה התחלנו לגלות את מה שיש לאי להציע מלבד נוף מעלף.
התקופה השלישית ,החיים בסריטנו, הביאה איתה דברים שלא תיארתי לעצמי שככה יכולים להראות חיי.
כלומר, כן תיארתי לעצמי , כי סביר להניח שאם לא הייתי מתארת זה לא היה קורה...
אבל ככה?
ככ הרבה טוב? ככ הרבה חסד? 
כזאת מופלאות של היקום? 
מזל, שלפעמים הדברים לא בשליטה שלי והיקום יכול להתערב ולתת לי את מה שהוא רוצה לתת לי

גן עדן  זה כאן ,וזה לא קלישאה...
החיים בסריטנו , זו אחת התקופוות היפות של חיינו .
אחת הטובות, אחת המופלאות ( טוב די, הבנו.)
אספר לכם על התקופה הזאת בפוסט הבא, תשארו מחוברים 

בהרבה חופים באי, מפוזרות הנדנדות האלה. להתנדנד אפשר בכל גיל...

מחכים לסבא, שתיכף יגיע- ככה נוסעים כולנו בפיק אפ , הילדים מאחור כמובן

ברקע הוילה שלנו בריזורט- אחרי הרבה זמן הודו, ככ כיף ללכת שוב עם מכנסיים קצרים

שני אחים, שתי גיסות והרבה אהבה 

האי משופע בעליות וירידות- לילדים לשבת מאחור ולקפוץ כל הזמן, חוויה שלא ישכחו 

אני אוהבת תמונות מהגב- ולראות בנות דודות הולכות ככה יד בדי, מה לעשות, זה מרגש אותי...

סבא שהגיע עד קצה העולם , מוקף בנכדיו 

וואיפ אאוט זה כאן- על האגם. גוני, דרך אגב , האלוף המשפחתי של הוויפ אאוט

הוסף כיתוב

סבא נתן - שפע, אנה וגוני - וכל מילה נוספת מיותרת

החוף שלנו בסריטנו . כן, זה הנוף מהמרפסת