המפי
כמה שמעתי על המפי
שהדרך אליה ארוכה וקשה ,
שהיא נמצאת באמצע שום
מקום
אבל שאסור להפסיד אותה
מיכה היה שם בטיול הקודם ( לפני יותר מעשרים שנה
)
וגם הוא אמר שהיא מהממת וכדאי שנסע.
אז אחרי שהיה לנו בית שכור בגואה, והיינו שלושה
חודשים לא בתנועה
( חוץ מכל הנסיעות לקולדלי , אבל הציוד והכל נשאר בבית בגואה).
הגיעהזמן להתחיל את המסע לקראת העזיבה של הודו.
אחרי חצי שנה נגמרת הויזה ואין ברירה אלא לצאת,
אז היעד הבא שנבחר היה סרילנקה ( הבטחה שנתנו
לשפע הגולש שלנו) ,
היינו צריכים להגיע לצ'נאי ( עיר גדולה בדרום הודו)לטוס משם –
התחלנו
בנסיעה – להמפי לבלות שם עשרה ימים ומשם המשכנו לצ'נאי לטיסה ולהמשיך לטייל
בסרילנקה ואחכ מי יודע לאן ...
כך שבעצם העזיבה את גואה – היה בה את עצב הפרידה
אבל גם את ההתרגשות לקראת הרפתקאה חדשה.
הנסיעה להמפי היתה בהמצאה המופלאה שנקראת
סליפרים.
המצאת גאונית של המזרח.
אוטובוסים שבמקום כיסאות יש תאי שינה .
זוגי ויחיד.
כן כן. עולים לאוטובוס, נכנסים לקוביית השינה, הנסגרת בוילונות , ואפשר
לישון
( או להתחיל בסרט כמו שעשו הילדים )
התלהבנו, התרגשנו ואפילו נרדמנו.
אני בנסיעות לא ישנה ככ טוב, בעיקר כי אני
מתעוררת כל הזמן להסתכל על הודו שוקקת החיים בלילה... אולי זו ההתרגשות מההרפתקאה
החדשה ובעיקר כי נסיעות בהודו , כמו הסתובבות ברחוב בהודו, עדיין מרגשות אותי.
אז בין נמנום להתעוררות ובין שינה ללא שינה פתאם
עצר האוטובוס והגענו.
שש בבוקר עדיין חושך.
לשמחתנו הרבה היה לנו מקום מוזמן,
טל, חברתי
מהרולר היתה כבר שם, וסידרה לנו מקום ( שיתגלה כאחד השווים אם לא ה-).
וכך בשש וחצי בבוקר הגענו לגואן קורנר. הגסט האוס
שלנו.
יש שני אזורים עיקריים של גסט האוסים בצד שמעבר
לנהר
( יש גם בצד השני , אבל לצורך הענין אנחנו היינו בצד שמעבר לענין " מרכז
העניניניים". )
יש את הרחוב הראשי ששם רוב הגסטהאוסים והמסעדות,
הרבה ישראלים ואפילו דודו פלאפל אחד.
ויש את אזור שדות האורז, שקצת מרוחק ממרכז העיר,
נמצא בהמשך בתוך שדות האורז, וכדי להגיע אליו בדרך הקצרה הולכים בשבילים שבתוך
שדות האורז.
שם יש כמה גסט האוסים, כולל שלנו.
מה מיוחד ככ בגסט האוס שלנו?
קודם כל מקום נעים, בטבע עם חדרים סבבה.
אבל העיקר הוא החלק האנושי שבו.
המקום בנוי כך שיהיו כמה שיותר מפגשים חברתיים.
שולחנות אוכל בחוץ עגולים ענקיים ויכולים להכיל 10-12 איש בארוחה . ב
בפנים אותו
הדבר רק מלבני ומאורך- כך שאווירת הלשבת ופשוט להצטרף אחד לשני לשולחן כבר קיימת.
(
אם יום אחד אפתח גסט האוס, גם אצלי יהיו כאלה שולחנות, עושים את החברותא עוד לפני
שהגיעו האנשים)
בנוסף, המיקום הוא למרגלות הר טיפוס של מטפסי
סלעים ,
בקיצור –חגיגה .
אחרי תקופה בה היו לנו "חיי שגרה" של בית,
חוג חברים מסוים ופחות אווירת טיול, פתאם שוב חזרנו ,לענינינים.
ואני, הרי צמאת חברה ואקשן, חזרתי לפרוח.
תוסיפי לזה את המהממות והמדהימות של המקום ,
שמחה משפחתית.
אז מה ככ מיוחד בהמפי?
הטבע המטורף שבה.
אמנם המפי ידועה בשלל מקדשיה , עתיקים, גדולים,
מעט מוזנחים, אבל מהווים עליה לרגל לרבים.
אז על המקדשים לא אפרט, כי היינו ככ קצת וככ מעט
מקדשים ויש שם המון
( הילדים, סירבו ללכת ליותר משנייים), אז חבל שאביע את דעתי על
משהו שלא חוויותי
אבל
הטבע לעומת זאת בהמפי הוא חגיגה לעיניים
והתרחבות הלב.
בתקופה בה היינו שדות האורז פרחו , ירוק בהיר ,
במרבדים ענקיים,
מידי פעם נצנוץ המים המציפים את השדות- חוויה חזקה מאד .
בכלל גיליתי ששדות אורז זה דבר מרגיע מאד,
הירוק
הזה שלהם, יש בו משהו ,
אני זוכרת נסיעת רכבת אחת בה נסענו שש שעות בשדות אורז, (
נסיעה מאמריצר לדלהי)מדיטציה, ממש כמו מדיטציה .
אז הגסט האוס שלנו היה מעבר לשדות האורז, מה
שאומר – ללכת ולחזור מרכז
( כולל לדודו פלאפל- האטרקציה של הילדים)
שדות אורז כידוע מוצפים במים, ובין חלקה לחלקה
יש תעלות ושבילים,
כל הליכה שלנו ל"עיר" היתה בדרך קיצור שעוברת דרך
שדות האורז, דרך השבילים ,
לא רק אנחנו השתמשנו בדרך הזאת,
זו הדרך של הולכי הרגל
שלא צריכים לעשות את העיקוף שעושות המכוניות.
בלילות , כלומר בחושך ,זה היה חלק מההרפתקאה
ובעיקר מצחיק .
כי בלילה יוצאות כל הצפרדעים וכל החשופיות וכל מיני חיות שאנחנו לא מכירים עם קולות שאנחנו לא מכירים ( חיות קטנות וחמודות, לא מפחידות)
כי בלילה יוצאות כל הצפרדעים וכל החשופיות וכל מיני חיות שאנחנו לא מכירים עם קולות שאנחנו לא מכירים ( חיות קטנות וחמודות, לא מפחידות)
וכך, יצרו להם הילדים מין טקס כזה , שבאיזה שהוא
שלב של הדרך, היו עוצרים , מצביעים עם הפנס על אחת החיות שנראית כמו חשופית
ומכריזים-
זה מיצ'וצצצ''ראן מצוי , וכולנו צוחקים מזה כאילו שמענו את זה לראשונה ...
כי באמת הליכה בשדות אורז בלילה היא חוויה מרוממת ומצחיקה
וכולנו היינו במצב רוח טוב .
כמו שהתחלתי לספר לכם- הנוף בהמפי עוצר
נשימה- הירוק בעיניים
( לא רק באזור שלנו,
כל המפי והסביבה מוקפת בשדות אורז) ,
הנהר המרשים שעובר בעצם ועושה את החלוקה בין
לפני הנהר ומעבר לנהר ,
והסלעים
הסלעים, הסלעים ( ואני בטוחה שכל מי שהיה בהמפי
וקורא עכשיו את הפוסט מוציא אנחת הסכמה והתרגשות).
בהמפי יש סלעים
סלעי ענק , סלעים גדולים, סלעים מכל מיני סוגים.
הענין הוא שזה בא במרוכז וכחלק מהנוף ( בכל נסיעה מחוץ להמפי הסלעים נוכחים מכל
עבר)
סלעים , אוקי. מה הביג דיל בסלעים?
נראה לי שכאן אפילו אני לא אוכל להעביר את
החוויה , ואאלץ להשתמש בתמונות , מקוה שהן יצליחו להעביר את החוויה...
בהמפי יש הרבה דברים לעשות סביב, יש את מקדש
הקופים- בו עולים 600 מדרגות
(רק נשמע קשה
, זה לא ממש) ומגיעים למקום מדהים, שיושב על הר של ?
סלעים
ברור
עם נוף עוצר נשימה , כמו כולם גם אנחנו הגענו
לשם לשקיעה ,
כי ככה המליצו לנו, וכמו כולם- לא התאכזבנו
איזה יופי- לראות את כל העמק הירוק הזה מונח
לפנינו, עם סלעים ענקיים,
עם מקדשים ושמש אחת גדולה שמשנה את צבע האדמה שתחתינו
בגוונים מיוחדים של שקיעה.
אבל למקדש הקופים הלכנו רק פעם אחת ,
כי בדכ
בשקיעה היה אפשר למצוא אותנו, על ההר ליד הגואן קורנר,
עולים למעלה יחד עם עוד אנשים , חלקם באי עם כלי
נגינה,
חלקם כמונו, באים בלי כלום
ואיש אחד ( העונה לשם גלי) מחנות מוסיקה בהמפי
שלקח אחריות על הענין הזה,
מגיע כל יום, עם הכלי נגינה, מארגן שתהיה שירה ספונטנית
וכמובן מזכיר לכולם לשמור על הנקיון.
ויש את הילדים- במקום בו יש תיירים שמגיעים בכל יום לצפות בשקיעה, אז שלא יהיה צ'אי?
ויש את הילדים- במקום בו יש תיירים שמגיעים בכל יום לצפות בשקיעה, אז שלא יהיה צ'אי?
הילדים המקומיים כאן לקחו יוזמה וכל ערב בשקיעה
בנוסף לכל הציירים והמוסיקה ,
8-10 ילדים מסתובבים ומוכרים צ'אי ( לפעמים אפילו הם
מגיעים עם תלבושת בהס)
וכמובן, בסוף כל מפגש כזה, מתיישבים הילדים
מוכרי הצ'אי ( בעיקר הבנות)
ושרים את השיר אהבה להמפי- שיר שגלי חיבר והלחין ( מאד
פשוט) ,
וכולנו שרים יחד ( אז מה אם השיר בשפה המקומית הנקראת – קנדה , זה לא אומר
שאנחנו לא יכולים להצטרף).
אני הכי אהבתי לעלות להר בלי כלום,בלי תיק, בלי
שום דבר, אז אין לי אפילו לא תמונה אחת ...
אבל בלב ובזכרון , זה צרוב במאגר
החוויות מלאות ההשראה .
הטבע, לא הפסיק להדהים אותנו בהמפי,
כל נסיעה על
האופנוע לקחה אותנו למקום אחר שהנוף כאילו אותו הדבר ( שדות אורז, סלעים, הרים,
עצים) ועדיין הסלעים הענקיים האלה ככ עוצמתיים, שכל מקום בדרך ריגש מחדש.
אבל, שתי חוויות הכי חזקות היו לילדים.
האחת זה האגם והשניה זה דודו פלאלפל.
האגם, האגם – אז נסענו לאגם ( טוב מדהים כמובן),
אבל ההיי לייט זה הקפיצה למים.
כידוע ילדיי חובבי אקסטרים, וגילינו בטיול הזה ,
שענין הקפיצה למים בכל מיני מקומות, הוא משהו דומיננטי בטיול שלנו.
אז יש סלע שקופצים ממנו למים- בגובה של שבעה
מטר, מה לא נלך?
ברור
אז כמובן שראשון היה שפע, קפץ מיד ולא הפסיק –
שוב ושוב
גוני, קצת היסס. עמד והתלבט ( בכל זאת 7 מטרים),
וויתר.
אני מאמינה שצריך לעשות או לא לעשות.
אם אתה מפחד אל תעשה ואם אתה לא מפחד תעשה .
אז זה מה שהוא עשה – בא, ראה שהוא מפחד ולא עשה
.
עד ש
מבלי שהספקנו למצמץ, הוא רץ וקפץ.
כמובן שזכה לתשואות חמות מכל הנוכחים- לא כל ים
רואים ילד קטן כזה, ומתוק כזה קופץ .
ברגע שהוא עבר את המחסום הראשוני, הוא קפץ וקפץ
וקפץ .
וגם אחכ הרשה לעצמו לקפוץ מהסלע היותר קטן ( 5
מטר).
הימים באגם היו נהדרים
פגשנו שם, עוד תיירים, משוגעים לענין כמונו
והילדים נהנו ככ מהקפיצות
מבחינתם לעשות את זה כל יום...
אז, לא כל יום , אבל ,כן, היינו צריכים לחזור ולעשות את זה שוב, ברור.
אז, לא כל יום , אבל ,כן, היינו צריכים לחזור ולעשות את זה שוב, ברור.
המפי הקסימה אותנו בטבע שבה , באנשים שפגשנו
בדרך והתחברנו איתם
( איזה כיף, הגסטהאוס שלנו היה מקור משיכה לטיילים מהסוג
שאנחחנו אוהבים , כך שפשוט להיות בגסטהאוס , ולשבת סביב אחד השולחנות היה מעשיר בפני
עצמו).
ולסיום – אי אפשר בלי דודו פלאפל...
אז את דודו פלאפל ( לא, לא ישראלי, כן, כן מדבר
עברית)
הילדים פגשו עוד בתחילת הטיול בבגסו.
לפני שהגענו להמפי הם שמעו מאנשים שהיו על דודו
פלאפל –
שהאוכל טעים מאד ובכלל שזה גן עדן לאוהבי הפתיתים, שניצל, ג'חנון, מלוואח
, פלאפל וכדומה.
הילדים ממש חיכו לזה
הגענו לדודו,לתפריטים בעברית ,
למנות המשתנות כל
יום וישר הם עשו חישובים – ביום של הקוסקוס נבוא לכאן, ביום של הממולאים נבוא
לכאן, ביום של הג'חנון נבוא לכאן, ובשאר הימים גם נבוא לכאן
לאכול שניצל תירס,
פתיתים , ופלאפל.
לי ולמיכה זה היה קצת קשה.
שנינו, באופן אישי,לא מתגעגעים בכלל לאוכל
הישראלי וקשה לנו עם הישראליות האינטנסיביות
( אפילו שכל מפגש שהיה לנו עם חברה
צעירים ישראלים היה טוב, לא אין לנו משהו נגד, ממש לא )..
מצד שני, הילדים שלנו קרועים על מפגשים עם
ישראלים, ומחפשים את הקשר הזה.
אז אנחנו זורמים איתם
אבל לאכול כל יום בדודו פלאפל??? זה כבר מעל
ליכולתינו.
אבל
פתאם הגיעה למיכה ההבנה
הילדים מתגעגעים לארץ, מבחינתם האוכל, זה משהו
שמחבר אותם,
מזכיר להם, מרגיע את ענין הגעגוע .
אוכל מנחם – הרי זה ידוע.
אז גם במקרה של געגועים, האוכל מנחם.
אחרי שהוא הגיע להבנה הזאת,
היה ברור שלא נמנע
את זה מהם וניתן להם את החוויה כמה שהם רוצים.
והרי, יש להם אח גדול, והרי הם ככ עצמאיים כאן
בהודו, מסתובבים לבד, מסתדרים באנגלית
אז מה הבעיה?
הודענו להם שהם יכולים להיות בדודו פלאפל כמה שירצו,לבד
.
( אנחנו גם באנו לפעמים לאכול איתם, אבל לא בתדירות שלהם).
הם היו מאד אהובים שם, כמובן וצוות המקום פינק
אותם כל פעם בכל מיני קינוחים וכאלה.
המפי , היא ללא ספק מקום מדהים שהשאיר חותם גדול
בלב של כולנו
וזה מסוג המקומות שלא משנה אם נראה מסובך להגיע לשם-
זה שווה את זה
 |
| אפילו חול ים מצאנו ליד הנהר שהלכנו לפיקניק קטן |
 |
| שמועות וסיפורים על תנין מסתובב לו שם... ועדיין, מהמם לשחות בנהר הזה |
 |
 |
| לפני, אחרי , לפני אחרי. כל הזמן קופצים וקופצים |
 |
| על גג מקדש הקופים, המון המון קופים |
 |
| הנוף , הנוף, מכל עבר ירוק וסלעים |
 |
| גוני ושפע באחוות הקפיצה |
 |
| מכאן הקפיצה כבר ממש גבוהה, מכאן לא קפצנו למים, אולי כשיגדלו ויטיילו לבד |
