קופנגאן- 2-החיים על אי

האמת היא שלפני 20 שנה, כשטיילתי בהודו, כמו כמעט כל בני גילי,

אז כבר פיתחתי לי תאוריה , על חיי הנדודים.

כלומר, נדודים כמו שאני מכירה ואוהבת, נדודים של נאסטינג- 

להגיע למקום, להתמקם בו ולהשאר לתקופה.

כבר אז חשבתי שהדבר הטוב ביותר, שאפשר לעשות, כאדם מבוגר , זה לגור במזרח

לחיות חיים שלווים ורגועים וברמה גבוהה ,

תוך כדי שימוש במערביות שלנו והבאת כסף מהמערב ( כי בכל זאת, הפער הכלכלי בין המזרח מערב מאפשר את זה).

אז כשהייתי צעירה נלהבת בת 22, היה ברור לי שככה יראו חיי.

אבל ,

הם לא התגלגלו לשם, הם לא התפתחו ככה.

כמו רבים אחרים שהיתה להם את הפנטזיה הזאת – גם אני-

חזרתי לארץ, אמנם המשכתי עוד על הקו הודו- תא,

כולל נסיעות עבודה להודו לתפירת בגדים וייבוא בדים

( בשנים שהייתי מעצבת והיה לי סטודיו בתא, בגדים ממסע אחר- למי שזוכר).

אבל

זה לא היה כמו בפנטזיה.

הבסיס שלי היה הארץ והודו היתה גיחות קצרות של חודש כל חצי שנה.

החיים שלי היו בישראל.

לקח לי הרבה שנים עד "שהסכמתי" לחיות במערב, לשתף פעולה עם הקודים של המערב שוב,

להנות מבתי קפה, מארועי תרבות ואפילו באיזהשוא שלב להתחיל ללבוש ג'ינס ולהנות מזה 

( ולא, מעולם לא לבשתי שרוואל ואין סיכוי שאלבש אי פעם- סליחה אם אני מעליבה כאן מישהו, כי ברור שרוב האנשים ממש אוהבים ולובשים, בעיניי שרוואל זה זוועת עולם ).

אז לאט לאט הודו נדחקה הצידה, הכמיהה לשוב היתה קיימת , אבל נחלשה
והפנטזיה של לגור במזרח התפוגגה כמו ערפל שסיים את תפקידו וממשיך הלאה למקום חדש.

אבל

כידוע לנו, החיים מפתיעים, ולפעמים הם לוקחים את הפנטזיה שלנו אפילו יותר רחוק משחשבנו.

צריך רק לזכור שרוב הדברים שנרצה ונבקש -נקבל
( בהנחה שהם מתאימים למה שאנחנו אמורים לקבל בגלגול הזה ),
רק לפעמים העיתוי שונה ממה שחשבנו.

למשל- כשמיכה התחיל עם הכיסכסא ( העסק שלנו),
בפנטזיה שלו – תוך חמש שנים יש לנו מפיצים בכל העולם, 

אנחנו חיים בגואה ומנהלים את העסק מהלפטופ.

( אז עוד לא היו סמרטפונים...לא להאמין שזה רק לפני 12 שנים )

אז בסוף זה התגשם – לא אחרי חמש שנים, אלא אחרי שתים עשרה, 

אבל זה קרה

אחרי שתים עשרה שנה
 מצאנו עצמנו, חיים/ מטיילים בהודו .
מטיילים בעולם ללא חסכונות שהוכנו מראש, אלא מתפרנסים תוך כדי

מהכיסכסא- אלא מה ?

אז דברים מתגשמים, רק לא בעיתוי שחשבנו שמדויק לנו, 

אלא בעיתוי שהיקום בחר לנו ושהכי נכון לנו.

אז

בהמשך לפנזטיות ולחלומות המתגשמים

אז היה את החלום של לגור בהודו , הנה זה קורה, אנחנו כבר בשנתנו השניה של המסע

אבל

שאני אגור על אי?

זה לא היה בתכנון

מזל שהיקום יודע יותר טוב ממני לכוון אותי למקומות שאני לא הייתי חושבת עליהם.....

איכשהוא קרה שהגענו לקופנגאן (כמו שאומרים לאי פנגאן ( קו זה אי בתאית )

ולחשוב שבימים לפני , רק חשבתי איזו טעות זו לנסוע לתאילנד,

ולמה בכלל אנחנו עוזבים את הודו?

ואיך נסתדר שם , במקום שהרבה יותר יקר מהודו?

 ואיך אני עוזבת את המקום הזה ,את הודו, שאני כבר יודעת לדבר עם המקומיים,

מכירה ככ טוב את המנטליות, מה פתאם תאילנד עכשיו? (

 הגענו לתאילנד כדי לפגוש את אח של מיכה ומשפחתו, אליהם אנחנו מאד קשורים ומאד אוהבים, הם באו לטיול בר מצוה, ואנחנו עשינו קפיצה מהודו להפגש איתם, הסיפור המלא בפוסט הקודם- קופנגאן חלק 1).

ומה אגיד לכם- לחיות על אי זה ממש אחר

יש דברים, מנהגים והרגלים שאפשר לחוות רק כאן, או בכל אי אחר דומה, אבל באי ולא ברצועת חוף שיושבת על הים.

אני יודעת שאתם סקרנים לשמוע, אז אפרט

ברור

קודם כל יש משהו שונה באי

לא ככ יודעת איך להסביר במילים, יכול להיות שאפילו עם עצמי עוד לא הצלחתי למצוא הסבר לזה, אבל כשנמצאים על אי, זה מרגיש כמו אי.

כמובן שזה לא שהולכים והאדמה זזה או שמרגישים תנודות, ברור שלא.

אבל יש משהו באנרגיה, בתחושה, לא יודעת איך להסביר , אבל זה שונה.

הנסיעות על האופנוע ( במזרח למדתי להכיר ולהוקיר את ענין האופנועים- תחושת חופש מושלמת)-

כמעט תמיד על קו הים, נסיעות נסיעות שמצד אחד ים ומצד שני ג'ונגל טרופי.

נסיעות בכבישים פנימיים של האי, לא על קו הים, נותנות גם כן תחושה של אי –

הרים של עצי קוקוס, צמחיה עשירה וירוקה, ככ הרבה ירוק,

ויחד עם זאת ירוק שונה מהירוק של צפון ההודו המדהים או ההרים עם הירוק המעלף של נפאל.

אפילו מגואה , שהיא טרופית , עם דקלים, עם אופנועים, עם חוף ים שיושב גם הוא על אוקינוס,

אפילו מגואה זה שונה .

שונה ,פשוט שונה

מרגיש אחר

מרגיש שזה טבע של אי.

בשנה האחרונה היינו וחיינו במקומות מדהימים

באמת באמת מדהימים

הרבה מהשנה מצאנו עצמנו גרים על ים , יותר ממה שחשבתי שיצא לי בחיי.

בדיוק דיברנו על זה – את מתרגלת לנוף , את חווה מקומות מופלאים וחווה אותם יום יום,

לא ביקור הצצה וזהו. חיה בנופים האלה , הם חלק מהיומיום שלך

ועדיין

לא מתרגלים

לא מקבלים את זה כמובן מאליו.

עדיין זה מפעים כל יום מחדש

עדיין , לנסוע באופנוע , לפנות בעיקול ולראות את המפרץ שנגלה תחתינו,

גם אם אני אעשה את זה כל יום, זה עדיין יפעים אותי כל פעם מחדש.

לגור על הים, בפנגהאן, ממש ממש על הים, באחד החופים היפים שיש לאי,

לראות שקיעה כמעט כל יום ( 98% ) מאותו  מקום , מאותו חוף וכל יום השקיעה שונה ,

כל יום היא מפעימה מחדש.

כל יום , השמים, עשר דקות אחרי השקיעה מתחילים במופע מרהיב של עננים,

גווני אדום כתום וצבעים וצורות שונות.

כל יום, אותו מחזה , כל יום הוא שונה.

לגור באי, זה להיות מוקף באנשים שגם להם , ברור ומובן שאחהצ זה זמן שקיעה.

ללא ציניות, ללא ביטול של האנשים שנפעמים משקיעה.

פשוט טבעי שזה מה שקורה אחהצ.

נכון, זה לא רק כאן באי, בכל העולם,

אנשים כבר יותר ויותר מבינים את העוצמה והחשיבות שיש לסיום היום בשקיעה.

לעצור את העבודה , את מה שצריך לעשות שיכול לחכות גם למחר וללכת לים.

לנשום, להפגש, לשחות ולצפות בשקיעה.

ככ הרבה השראה בכל ערב..

באי שלנו, יש גם את השוק של יום שבת –

בתאילנד, כידוע , שוק אוכל זה ה- דבר.

רבות נכתב והולל על שווקי האוכל עם האוכל התאילנדי המענג.

אז גם באי, כמובן שיש שוק אוכל. שניים.

יש שוק אוכל קבוע – כל יום

דמיינו מגרש חניה בינוני, ובתוכו מסודרים דוכנים דוכנים המציעים שלל מאכלים , 

בזול, בטח בזול. שוק.

וכמו כל שוק אוכל תאילנדי- תמיד יהיה אזור של שולחנות וכסאות, למה- שוק שוק,

אבל לא צריך לאכול בעמידה ?

אז יש את האופציה הזאת, ויש בכל מוצש רחוב שנסגר לתנועה מאחהצ,

רחוב ארוך ובו שוק אוכל , בגדים ומלא בגדים יד שניה

(מסתבר שהתאילנדים חולים על יד שניה, בכל מקום יש חנויות ודוכני יד שניה ).

הכל קורה בטונגסאלה, , העיר נמל של כאן  , ליד הפיר ( תיכף אפרט על הפיר)-

אז בשוק של יום שבת, אפשר להסתובב בין הדוכנים ולאכול תוך כדי,

אפשר כמו הרבה מהתאילנדים לבוא, לקחת אוכל הביתה

(שארוז בשקיות ניילון שקופות-שיטת הטייקאווי ה"מסורתית" התאילנדית),

או שאפשר להסתובב בין הדוכנים, ללקט אוכל, ואז לקחת אותו לרחבה המרוצפת גדולה שיושבת על הים.

להתיישב באיזה שולחן, באזור האכילה בו יש שולחנות וכסאות,תאילנדים, תיירים ופאלנגים

(פאלנג- הכינוי שהתאילנדים נותנים למערבים שחיים על האי, כותבים פאראנג אבל התאיילנדים הרי מבטאים כל ר  כ  ל, אז כותבת פאלנאג).

ואם, התיישבתם לאכול לפני השעה שש- אז בשש בערב, בכל מוצש, מנגנים ברמקולי הרחוב את ההמנון.

כן, ישבתם לאכול? קומו כמו כולם לשירת ההמנון. הסתובבתם בשוק? תתעצרו יחד עם כלם לשירת ההמנון.

מה לעשות? גם זה אחד הדברים שקורים באי.

טונגסאללה –

טונגסאללה היא העיר הגדולה.

אמנם אנשים נוטים לחשוב שהדרין זה מרכז קופנגהאן ( או לפחות הידוע מכולם), אבל

הדרין זה אזור של חוף הנמצא בחלק הדרומי של העיר, חוף גדול, מלא באנשים ובחנויות, אבל חוף,.

( אנחנו דרך אגב חיים בכלל בצד השני של האי, בחלק היותר צפוני, ההיפך הגמור מהדרין)

טונגסאללה היא העיר הגדולה

אבל עיר גדולה של אי, זה לא מה שחשבתם על עיר גדולה.

נתחיל בזה שהיא ממש קטנה

קטנה קטנה אבל חנויות ומסעדות רבות לה...

מה אגיד לכם- כמו שהבנתם, יש דברים שקשה לתאר , כי הם חוויתיים, גם כאן

זה פשוט מרגיש כמו עיר מרכזית של אי.

וזה , משהו שלא דומה לשם מקום אחר.

לטונגסאללה יש את הפיר- מקום מאד מרכזי בעיירה , אפשר להגיד שזה "לב" העיירה , טוב יכול להיות שלא, אבל בהחלט מרגיש כמו מקום מרכזי, נקודת ציון  ידועה , שטח גדול וציבורי .

הפיר הוא בעצם הרציף של המעבורות

כי הרי אנחנו באי- הגעה ויציאה היא רק דרך הפיר.

אפילו להגיע לשדה תעופה, צריך דרך הפיר –

לקחת מעבורת לאי הגדול הסמוך- קוסמוי -שם שדה התעופה ,

או לעיר הנמצאת שעתיים וחצי מכאן – שם אפשר לעלות על אוטובוס או רכבת או מטוס, ולהמשיך הלאה ,

אבל אי אפשר בלי הפיר ובלי המעבורת.

עכשיו, כידוע כל אחד מתרגש מדברם אחרים בחים

אז סיפרתי לכם כבר ששדות תעופה מרגשים אותי , נכון?

אז גם הפיר מרגש אותי

( יש לי הרגשה שיש משהו דומה בשדה תעופה ופיר- מקומות של מעברים, מפגשים , הגעה וחזרה , לא?)

בפיר הזה , מלבד להגיע לאי ולצאת ממנו כשיגיע הזמן, חווינו עוד מפגשים ופרידות.

בהתחלה סבא נתן בא לבקר אותנו, אחרי שנה שלא התראינו.

נסענו כולנו לאסוף אותו מהפיר .

כולנו זה אומר – שני הבנים שלו, הנשים שלהם והילדים שלהם- כלומר כל המשפחה .

נסענו כולנו בפיק אפ לאסוף את סבא

אוי זה היה מרגש .

הציפיה שהמעבורת כבר תגיע , הגעגוע שהולך ומתגבר ככל שמועד ההגעה מתקרב ,

ההגיון והשכל שמזכירים לנו שעברה שנה ובטח שאנחנו מתרגשים.

ההגעה של המעבורת, הריצה של הילדים אל סבא, הבכי, הדמעות , ההתרגשות, הנכדים שגדלו והשתנו בשנה האחרונה וסבא שבגיל 80 מצא את עצמנו נוסע לעד קצה העולם כדי לפגוש את הנכדים ( עד לקצה העולם נסעתי כדי לפגוש אתכם- המשפט הראשון של נתן כשירד מהמעבורת).

אחרי שלושה שבועות חזרנו לפיר, להפרד מסבא שחזר לישראל ומשפע, שנסע איתו לארץ ,

לבקר את החברים והמשפחה אליהם הוא מתגעגע.( הבן הבכור לי נוסע לבד לארץ, זה סיפור בפני עצמו, אבל יקבל את הפוסט הראוי לו בהמשך)

בתום חודש וחצי של ביקור- שפע חוזר לאי-

שוב הפיר- אני נוסעת לאסוף אותו מבנקוק- מתחילה את המסע – מעבורת, אוטובוס, טיסה -

נפרדים ממני, ועוד שלושה ימים אחזור איתו לפגישה משפחתית מרגשת בפיר.

יש גם ביקורים בפיר לצרכים "בירוקרטיים",

כמו למשל מעבורת לקוסמוי כדי להאריך את הויזה , זה גם חלק מהענין

זה פשוט וקל. באים עם האופנוע, חונים, עולים על המעבורת, חוזרים

You know-  חיי האי.

כל החוויות האלה סביב הפיר, העצימו את תחושת הסרט – הסרט על אותם אנשים שחיים על אי  נפרדים ונפגשים בפיר המעבורת.

כן, כזה סרט בדיוק.

גרים בבונגלו קטן על הים, מבסוטים עד השמים

שקיעה, ברור

בהשראת הפול מון, אנה התקשטה כל יום...

בפיר, תמונה משפחתית לפני ששפע נוסע לחודש לארץ

מהמעבורת- מפיר אל פיר- מקופנגאן אל היבשת- סורטני

יש עוד ככ הרבה דברים בחווית האי, אבל נראה לי שאת זה נמשיך כבר בפוסט הבא .

יש למה לצפות...