אוקטובר נובמבר
החודש השני למסע, אוקטובר ,התחיל בכוון של
להשתקע.
אמנם לא היינו מתואמים – מיכה רצה להשתקע למשך
כל התקופה , עד שנגמרת הויזה ב22 לפברואר.
ואני רציתי להשתקע לחודש חודשיים- כי רציתי
לטייל ורציתי להגיע
למקומות חדשים
דרום הודו, שם עדיין לא הייתי-
קרלה, טמיל
נאדו , קרנאטאקה ,
היו לי תוכניות מרחיקות לכת.
זה לא היה בתכנון להגיע ככ מוקדם לגואה,
אבל הגענו-
כבר בחודש השני למסע .
( ואם מענין אתכם לקרוא איך זה קרה-
כתוב על זה בבלוג עוזבים את דרמסלה )
ההגעה לגואה היתה חלקה והרגישה כמו להגיע הביתה
( אפשר לקרוא על כך בהרחבה בפוסט הנחיתה בגואה).
והרגשתי שבקלות אני יכולה לעבור לגור כאן לשנים
הבאות.
ואז, נכנסנו למין דבר כזה , שהיה כמו החיים
הרגילים
חיפוש בית- היה מייגע ומתיש כמו חיפוש בית
בת"א או בפ"ח ( אין הצע טוב, יש רק ביקוש)
פעמיים בשבוע חוגים לילדים ( בלט לבנות וקיק
בוקסינג לבנים- אלא מה?)
בכלל החוגים הכניסו מין מסגרת של שגרה וגרמו לי
להרגיש כאילו לרגע אחד אני מערבית שחייה בגואה
כאילו לא עברו 20 שנה מאז הפעם האחרונה שהייתי
כאן
כאילו התוכניות שלי לעבור לגור בגואה ושם לבלות
את חיי, אכן התגשמו,
כאילו, רק בכאילו...
באנו לגואה כי הבנו שהילדים צריכים חברה ( יותר
נכון שפע, כי חברה לקטנים יותר היתה בכל מקום, אבל חברה למתבגר זה כבר משהו אחר.)
בגואה, ידענו שיש ילדים גדולים
הרי יש קהילה רצינית שחייה שם, וגם הילדים שלהם
גדלים ומתבגרים.
חשבנו שנבוא לגואה, הילדים יכירו חברים
יהיה להם טוב
לנו יהיה זמן לעבוד
נוכל להיות יחד המשפחה והילדים יוכלו להיות עם
חברת בני גילם.
חשבנו..
אבל זה לא עבד ככה.
כי מסתבר, שזה לא מספיק להגיע לגואה ולחשוב שתהיה חברה.
במקום שיש קהילה חיה ותוססת
אז יש שגרה
ויש חיים
וכולם עסוקים
אמנם בקצב אחר
הרבה יותר שאנטי
אבל האנשים שחיים שם עסוקים
והילדים?
הם בבהס...
מה חשבנו לעצמנו?
האמת שבהתחלה חשבנו שבגואה נרשום את הילדים לבהס
אבל
כשהגענו לשם לא ממש התחשק לנו
אולי כי הגענו מוקדם מידי בשלב המסע
עדיין ככ נהנו להיות יחד כולנו
אולי זה כי גם אנחנו נהנינו מהעובדה שאין שעת
קימה בבוקר, שאין שעת שינה בערב
הרי שילדים הולכים בבוקר למסגרת זה אמנם משחרר
את ההורים לכמה שעות,
אבל כשהם לא הולכים
אז גם ההורים משוחררים- מלקום מוקדם, מלעשות
ססנדוויצ'ים מלהיות מחויב למסגרת כלשהי.
אז כנראה שהיינו שם
כי המחשבה על לרשום אותם לבהס לא הסתדרה לנו.
מה גם שהם לא רצו
הבטחתם לנו חופש לשנה, מה פתאום בהס?
אז הם לא הלכו לבה"ס....
וכך היה יותר קשה להתחבר ( אין מה לעשות מפגשי
היומיום
במסגרת עושים את שלהם).
מה גם שבגלל הזמן שהגענו ( בערך חודשיים לפני
תחילת העונה)
עדיין לא היו הרבה תיירים ומשפחות בחופש
ואז מצאנו את עצמנו
במקום הנפלא הזה קוראים לו גואה,
בחופש
מוקפים במשפחות שהן לא בחופש...
בנוסף, בצפון גואה ( אנג'ונה, ואגטור , ארמבול)-
יש חיים תוססים, הרבה אפשרויות להעביר את הזמן, אבל
הדברים מפוזרים
זה לא מרחק הליכה ממקום למקום
זה מרחק נסיעה בטוסטוס.
כולם שם מתניידים על טוסטוסים
בכל מקום ניתן לשכור טוסטוס.
אנחנו לקחנו שני טוסטוסים, ולי לא הייתה ברירה
אלא לנהוג ..
טוסטוס זה קל, זה פשוט
ובכל זאת
אם אין לך נסיון קודם, ולא ממש מסבירים לך מה לעשות
יש סיכוי גבוה שתיפלי
אפילו ביום הראשון
מזל שהרכבתי את שפע ולא ילד אחר, מזל שלשנינו יש
אאינסטינקטים טובים לזנק ברגע הנכון
מזל שאני מחליקה על רולר ורגילה לנפילות בכביש
ומיומנת בחבישות ובהחלמה מכאב של כביש
ובכל זאת, אפילו שבקושי נפצענו
אפילו שזו היתה נפילה קלה ,עדיין זה כואב
ןלא רק כואב
גם מכניס חוסר בטחון למי שמלכתחילה לא היה ה
הרבה בטחון בנהיגה בטוסטוס .
דוקא את העובדה שצריך לנהוג בצד השני של הכביש,
כמו באנגליה, דוקא זה הלך לי בקלות).
אז היתה נפילה ביומי הראשון
ואחכ היתה עוד נפילה
ואמנם לא נפצעתי קשה
לא שברתי שום דבר
אבל עדיין כל ענין הנהיגה קצת ביאס אותי.
בלי קשר לזה , שזה מדהים הקטע של האופנועים
הנופים והמרחבים שנוסעים בהם
העוצמה שיש בנוף הטרופי
תחושת החופש.
ועם כל היופי והנפעמות היה את הכווץ הזה.
מין כווץ כזה שהרגשתי אותו בכל פעם שעליתי על
האופנוע.
לאט לאט ראיתי שיש דברים שאני מעדיפה לא לעשות
מקומות שאני מוותרת להגיע אליהם
רק כדי לא לנהוג.
זו היתה הנקודה בה הבנתי שצריך לעזוב את אנג'ונה
ולעבור לפלולים.
בפלולים הכל קטן יותר.
אפשר להגיע ברגל ממקום למקום
אפשר על אופנוע אבל זה נסיעות יותר קצרות,
התנועה לא סואנת כמו באנג'ונה
יש יותר משפחות בחופשה
הבה"ס שם יותר קטן ומאד אינטינימי
ובכלל ההבנה היתה שצריך לעבור לפלולים.
ניסינו את אנג'ונה, היא נהדרת
אבל לא בשבילנו כרגע
(מיכה דווקא רצה להשאר באנג'ונה , היה לו ממש
טוב שם).
הילדים דוקא רצו לחזור לפלולים...
אז בשלב ראשון נסענו שוב לחופשה בפלולים.
הפעם עם סבתא שבי
הפעם לקחנו בקתות על הים.
בילינו כמה ימים כאן
במהלכם יום אחד הסתובבנו אני ומיכה על אופנוע
חיפשנו בית... ראינו המון המון בתים
רובם קטנים
חלקם חורבות
אבל בסופו של אותו יום מצאנו בית
גדול , אפילו מאד, המון מרחב, תנאים טובים, מטבח
גדול
המון מרחב כבר אמרתי?
בקיצור המשימה הזאת עברה בהצלחה...
מה שכן, אף אחד לא רוצה להשכיר לחודש,
בקושי
לשלושה חודשים ( רוצים לתקופה ארוכה יותר)
באיזשהוא שלב הבנו שלא נצליח להשיג ככה בית
והתחלנו לחפש ל3 חודשים
( שזה אומר בעצם להיות כאן עד סוף הויזה ).
חזרנו לאנג'ונה לספר לבעלת הבית שלנו שעוד כמה
ימים אנחנו עוזבים,
זה לא היה קל,
כי אהבנו אותה מאד, אהבנו גם את התנאים והנוחות
שהיו לנו כאן
אבל במעט ימים שנשארו לנו שם הרגשתי יותר ויותר
איך אני מתכווצת ומחכה כבר למעבר לפלולים
( שוב רוצה להזכיר- הבחירה היתה בין טוב לטוב יותר,
אשרינו שאלו הדברים שאנחנו צריכים להתלבט בהם)
עברנו תהליך של השלמה עם זה שהטיול שלנו משתנה,
שבעצם אנחנו הולכים להשתקע כאן עד סוף הויזה ,
אבל אם לילדים תהיה חברה שתעשה אותם
מאושרים , זה יכול להיות אחלה דבר .
פלולים מרגיש טוב
יותר אינטימי
פחות סואן
יש לנו כאן חברים
מתחילים להיות לנו כאן חיים
עכשיו צריך רק שהאינטרנט יעבוד ( הודו... לוקח
זמן לכל דבר)
שאנחנו נוכל לעבוד
שהכסף יזרום
ואז הכל יהיה מושלם
לא????!!!
* הערת המחברת- שום דבר לא מושלם... גם כשאתה מטייל בעולם...
 |
| שקיעות מרהיבות בחופי גואה- כל ערב הופעה חדשה ושונה |
 |
| אופנוע אחד מיכה והקטנים אופנוע שני אני ושפע ..ככה מתנהלת משפחה |
 |
| אנה שותה צ'אי ברחוב- הודים סקרנים מתחקרים אותה... שגרה... |
הכל משתנה כל הזמן בטיול... זה חלק מהיופי... וגם מהתסכול לפעמים, כן...
השבמחקבדיוק צ'יטטתי עם זהר על זה הבוקר
היי, שאלה: אתם עדיין בהודו? גרים שם?
השבמחק