טרק ורעידת אדמה בנפאל

                           פרק 1- הנסיעה אל הטרק 

הלאנטאנג, כך נאמר לנו, זה טרק מדהים.

הולכים בנופים שלא מכירים , מגיעים להרים עם פסגות מושלגות.הולכים בדרכים יפיפיות ומגיעים לגבהים גבוהים אך לא כאלה שגבוהים מידי.

כמה ימים לפני היציאה לטרק פגשנו משפחה אוסטרלית שבדיוק חזרה מטרק הטאמאנג   
וסיפרה עד כמה שזה מדהים.בניגוד ללאנטאג שהוא נוף טבע עוצמתי, כאן הנוף הוא אנושי.
הליכה בכפרים טיבטים ופוגשים בדרך אנשים שחיים בהרים בכפרים בתוליים.
לא סתם מכונה הטרק הזה – טרק מורשת.
גילינו שהטרק הזה יכול להתחבר ללאנטאג  וכך יצא שהחלטנו לחבר בינהם.
להתחיל בטאמאנג ולהמשיך ללאנטג.
לא ידענו כמה זמן יקח לנו קצב ההליכה ורמת הקושי,כי בכל זאת אנחנו 2 משפחות עם שישה ילדים בסהכ(כולל אנה שלנו שרק בת 6.)בהערכה היה נראה לנו שזה משהו כמו 12 יום.

תחזיות מזג האוויר לא נראו מבטיחות .לפי האינטרנט.נראה שיום שבת ,
היום בו היינו צריכים להתחיל ללכת יהיה גשום מאד
ואנחנו עד הרגע האחרון עוד החלטנו אם לדחות את הטרק ביום או לא.

המחשבה היתה לנסוע ביום שאחרי ולבלות את היום הגשום בנסיעה ולא בהליכהבדיעבד יתברר איזה מזל שלא דחינו את הנסיעה ביום.

הנסיעה לנקודת היציאה  ארכה 7 שעות בדרך מפותלת ולא קלה בכלל.אבל- 
בנוף- מדהים.ממש נוף עוצר נשימההרים של טרסות חקלאיות מפותלות , טבע עצום ממדים.

אומרים שנפאל דומה לצפון הודו- אז זהו , שלא.אולי היא מזכירה את צפון הודואבלהנוף שלה – הוא הנוף שלה, והנוף של צפון הודו, הוא של צפון הודו.הקושי של הדרך התגמד מול עצמת הטבע.

הגענו בצהריים המאוחרות לנקודה המהווה נקודת יציאה לטרק ( עיירה ששמה סייבורו בייסי),נרגעו מהדרך והעברנו את היום בסבבה.

מצאנו גסט האוס שאמנם בעל הבית לא חביב בכלל ,אבל התנאים פיצו על הכל –
קומה שלמה ובה ארבעה חדרים.
בדיוק בשבילנו-כל משפחה שני חדרים.
חדרים נקיים נעימים ויפים.
בקצה הקומה 2 מרפסות- אחת עם נוף לרחוב העיירה , אחת עם נוף לטבע ולנהר.
מושלם אפשר להגיד.

כבר כתבתי שאנחנו שתי משפחות
אז-נפגשנו בנפאל עם משפחת מלכא –פרי , שבדיוק התחילו את טיולם בן השנה במזרח
.הם חברים טובים שלנו מהבית, והילדים חברים טובים.חיכינו למפגש יחד והיה ברור שחווית הטרק תהיה אחרת כשנהיה יחד.הילדים, לא ענין אותם איפה נהיה ומה נעשה העיקר שנהיה יחד.

אז יצאנו כולנו לטרק
משלחת של 14 אנשים- עשרה אנחנו וארבעה פורטים .
באותו לילה המשיכו ההתלבטויות -האם לצאת ישר ללאנטאג או להשאר בתוכנית המקורית של שני הטרקים יחד?בסוף החלטנו להשאר בתוכנית המקורית.
(היה שיקול שאולי זה ארוך מידי בשבילנו וכשנגיע ללאנטאג כבר לא יהיה לנו כוח)

מארבעת הפורטרים היה אחד שהוא גם מדריך –ביג J זה שמו וככה הוא גם נראה – גדול וגבוה.
ביג J  התגלה על ההתחלה כבחור אחראי , שאפשר לסמוך עליו
( כולל טלפון בחמש בבוקר לוודא שהתעוררנו בזמן לאוטובוס).

ביג J  ב ניגש אלינו בערב עם המפה – הראה לנו מה המסלול ואמר שהוא קצת מודאג מהדרך.
בדכ בטרק הזה  כדי להגיע לכפר הראשון בו היינו צריכים לבלות את הלילה הבא  –זו עליה תלולה של שלוש שעות ואחריה עוד הליכה של שלוש שעות ואחכ גם ירידה תלולה.והוא לא בטוח איך אנה תעמוד בעליה הקשה הזאת .
הוא הציע משהו אחר- במקום להגיע לכפר אליו אנחנו צריכים להגיע בעליה ואחכ בירידה –ללכת דרך הואדי ( נקיק הנהר)אמנם לא נראה את הנוף שמראש ההר, ונוותר על כפר אחד מאד עתיק
אבל הדרך יפה גם היא ובהמשך הטרק נזכה לראות כאלה נופים.
הדרך הזאת קלה.
אבל חשוב לו שנדע-הוא עשה את הדרך הזאת בעבר , אבל הפעם האחרונה היתה לפני 4 שנים.
הוא בטוח בהובלה בדרך ויש מקומיים לשאול אותם לאורך הדרך.
האם אנחנו מסכימים?
ברור שבחרו בדרך הקלה..
החלטנו לבחור בדרך הזאת וסמכנו עליו שיוביל אותנו בדרך הנכונה .

העברנו את הערב בנעימים 
מבסוטים לאללה על האושר בו אנו נמצאים 
על החברותא 
על צוות הפורטרים המעולה שלנוו 
על החיים בכלל 
תמיד כיף להיות עם חברים. 
מחר בבוקר נתחיל את הטרק. 
סביר להניח שיהיה קשה
 מאתגר 
משמח 
מצחיק  
ומפעים...
החל ממחר ...

האוטובוס עולה ועולה בהר

נופים מאלפים , מצטערת שלא צילמתי מספיק

האוטובוס שהוביל אותנו. עכשיו הוא נח.. הגג היה עמוס בשקי ירקות, וכך גם כל המעבר בתוך האוטובוס 

כל המשלחת... ( שני פורטרים חסרים בתמונה )

הלאנטאנג- לשם נגיע בשיא הטרק ( צילום הראל סטנטון)

הלאנטאג- נראה שווה, יש למה לשאוף ( צילום הראל סטנטון)

                        פרק 2- היום הראשון- רעידת אדמה !!!!

המטרקת הצעירה שבחבורה

יוצאים מסייבורו בייסי אל תחילת הטרק, ברקע בדי התפילות הטיבטיות מתנופפות

חבורה עליזה בתחילת תחילת הטרק

התעוררנו בבוקר בקושי רב ויצאנו לטרק.

איזו חבורה!!!!

היום התגלה כמושלם-

הגשם, שהתחזיות דיברו עליו לא נראה באופק.

הנוף מהמם והחברה נהדרת .

הילדים אצלנו בגילאים שונים

יש את אנה בת השש.

יש את הקטנים- גוני ואריאל בני התשע.

ויש את הגדולים- שפע, טוהר ושחר.

שפע באמצע ביניהם – טוהר בן 15, שפע בן 14 ושחר בן 13.

הקטנים הלכו קדימה והיו אחוות ההובלה.

הגדולים הלכו יחד וכולנו שמחנו ונהנו.

האטרקציה של הגדולים-

לאורך כל הדרך שיחי גראס .

כמו שבישראל צומחים סרפדים וחוביזות , כך שם גדל הגראס.

קראנו לו החוביזה המקומית.

הגדולים התלהבו מהגידולים וזה איפשר ליצור שיח על הענין- 

על השימושים הרבים של הצמח,

על הדברים שאפשר לייצר ממנו ועל האספקט הרפואי.

טיילנו לנו בנעימים והיום היה באמת מושלם.

הקטנים רצו קדימה וביג J  ביקש שלא יתרחקו יותר מידי כי זה יכול להיות מסוכן.

אנחנו בדכ נותנים להם לרוץ קדימה , 

אבל כיבדנו עת דעתו ובעקר סמכנו עליו שהוא יודע מה הוא עושה.

באיזשהוא שלב הגענו לנקודה וביג J  הראה לנו

אתם רואים שם בהמשך? 

(ראינו כפר מעבר לנהר , משהו כמו רבע שעה הליכה לשם)זה היעד שלנו.

כאן אנחנו אמורים לישון הלילה.

הסתכלנו על השעון- השעה 10:00 בבוקר !!!!

מה?

כבר הגענו? ( התחלנו ללכת בשמונה...)

יש כמה אפשרויות-

להגיע לכפר , לאכול ארוחה , להמשיך להתקדם אל עבר יעד ולישון ביעד חדש .

או

להחליט שנשארים בכפר הזה – שמים את התיקים בגסטהאוס , אוכלים בכפר, ואחרי הארוחה

מטפסים למעלה בהר לטיול קצר.

אנחנו עדיין בהלם מזה שבשעה עשר בבוקר הגענו ליעד...

הקטנים, שכל הזמן היו מלפנינו , חיכו לנו שנגיע כבר

כדי להעביר את הזמן הם רצו הלוך ושוב, הלוך ושוב, בגשר שמעל הנהר

הזיעו והיה להם חם.

הם ביקשו להכנס למים בנהר לפני שממשיכים.

הסתכלנו עליהם

בקור הזה?  להכנס למים?

מצד שני, הבננו שחם להם.

ופתאם היתה לי הבנה –

למה לא בעצם?

למה לא להחליט שהמקום הזה בנהר יהיה עצירה ארוכה ?

פיקניק עם הפסקת תה לכולם ( הבאנו גזיה וסיר ) וכניסה לנהר.

זה ככ פשוט

הגענו מוקדם ליעד

אין סיבה לא לעצור לפיקניק.

הילדים עברו לבגדי ים

הורדנו נעליים

הילדים נכנסו למים

אנחנו טבלנו רגליים ועשינו תה.

ישבתי והסתכלתי על המים וחשבתי –

כמה טוב לנו , איזה כיף שאנחנו בקצב שלנו, יכולים להחליט מה שבא לנו.

איזה יום מושלם יש לנו ואיך התחיל לו הטרק בצורה כזאת נהדרת.

חשבתי גם על זה שלאורך המסע שלנו ( כבר שמונה חודשים שאנחנו בדרכים)אנחנו חלק מהזמן עובדים, וכאן בטרק זה חופש מוחלט- 

אין עבודה, אין אינטרנט, אין קליטה. רק טבע , משפחה, חברים והרבה יופי .

הסתלבטנו לנו ובאיזה שלב הגיע הזמן לזוז.

רבע שעה הליכה לכפר כאן ליד- נשים את הדברים, נאכל משהו ונעשה טיול למעלה ההר.

גוני , שכל מה שהוא רוצה זה רק להיות בטבע רצה להשאר עוד ועוד בנחל-

הוא ואריאל בדיוק אספו ראשנים , היו עסוקים עד מעל הראש בעניני הנחל ולא רצו ללכת.

בסוף השתכנעו ... בקושי

התחלנו ללכת – מבסוטים ושאננים .

גוני אנה ואריאל קדימה כרגיל,

ואנחנו כולנו בחבורה שצועדת לה ( בכל זאת היינו 14 אנשים- 2 משפחות וארבעה פורטרים)

הולכים צוחקים , 

אני שומעת את שחר שואל את שפע-

תגיד לי שגם אתה שמעת את זה ? ( הם שמעו את רעד האדמה לפני כולם ) 

ופתאם- האדמה זזה .

זזה זזה.

ישנה את האלפית שניה הזאת שברור שזו רעידת אדמה, אבל הראש מסרב להאמין.

לא יכול להיות!

מה פתאם רעידת אדמה עכשיו? באמצע הטיול המושלם שלנו.

שמישהו ישנה את התסריט ,

זה לא הסרט שאני בחרתי.

אבל באמת המחשבה הזאת היא אלפית או אפילו חלקי אלפית השניה, כי מיד יש את ההתעשתות.

רעידדדתתת אדמההה!!!

אני מסתכלת סביב-

לא רואה את גוני אנה ואריאל אבל רואה את מיכה אביב ורענן קדימה, אז יודעת שהם מוגנים,

מסתכלת אחורה – הגדולים- שפע, טוהר ושחר מאחוריי.

אנחנו למטה, בתוך הנקיק הרחב מאד , הרים משני הצדדים.

אני מסכלת שמאלה להר הקרוב אלינו- 

ההר רועד וחתיכה גדולה ממנו מתחילה ליפול לכווננו.

אני מסתכלת ימינה להרים הענקיים,

הם מספיק רחוקים מאיתנו, מתגלגלים מהם סלעים אבל זה לא יגיע אלינו.

ההר הקרוב אלינו מטריד אותי כי הסלעים וגושי אדמה גדולים לא מפסיקים ליפול.

אני שואגת- למיםםם!!!

 רעידת אדמה!!!!

למים !!!.

למים הכוונה היתה אל ערוץ הנחל.

זה היה ערוץ מאד רחב והחלק בו היינו היה יבש, ללא זרימה.

זה הרגיש כשטח הכי בטוח,

מספיק רחוק מכל הסלעים הנופלים ואם סלעים מתגלגלים אפשר להספיק לברוח ,

אם עצים נופלים אפשר להספיק לברוח מהם.

הדבר הראשון היה לצעוק ולכוון אותם לאן לרוץ והיכן לתפוס מחסה.

הדבר השני היה פניה לאלה, לאמא אדמה-

בבקשה , שמרי עלינו.

בבקשה עשי שנצא מזה בשלום. 

בבקשה תעזרו לנו שלא נקבר כאן מתחת לחול . 

בבקשה .

מתחילה לרוץ לכוון הנהר (ימינה מהשביל )

הריצה לא פשוטה כי האדמה מזיזה מצד לצד,

כמו מתקן בלונה פארק שזורק אותך מצד לצד ואת צריכה להשאר ישר ולהתקדם .

כל הזמן מסתכלת לאחורה לראות שהבנים מאחורי.

אני מסתכלת אחורה ורואה את שפע רץ קדימה תוך כדי התחמקות מהסלעים שנופלים עליו.

סלעים נפלו וחסמו לו את הדרך,הוא חוזר אחורה , מזנק מעל עוד סלעים שנפלו וחותך לנהר.

( בדיעבד התברר שהוא רץ קדימה לכוון גוני ואנה- אחים שלו , להציל אותם)

מה עם גוני ואנה עולה לי מחשבה? איפה הם?

אני שומעת את טוהר ושחר  צועקים- איפה גוני ואריאל? איפה גוני ואריאל?

שפע צועק-  מה עם גוני ואנה? איפה הם?

אני ממשיכה לרוץ – ההתקדמות מאד איטית כי האדמה מאיטה לי את הקצב.

אני רצה, מתפללת, שואגת-

אל המים, אל המים!!!

איפה הקטנים? איפה הקטנים?

פתאם אני רואה את מיכה עם אנה וגוני.

אני נושמת לרווחה ( עד כמה לרווחה שאפשר בסיטואציה )

וחושבת לעצמי - הם במקום מסוכן. הם ככ קרובים לסלעים המתגלגלים.

בואו כבר אלינו

בואו כבר.

אני לא מפסיקה לשאוג-

אל המים!!!

אל המים!!!

מרגישה שהקול שלי נבלע בתוך כל הבלאגן שסביב.

גם ככה קשה לשמוע עם כל הסלעים הנופלים ורעש האדמה שזזה – 

רעש מטורף, המון אבק , הרים זזים .

הרעש בלתי נתפס – מבחוץ מההרים הנופלים, מבפנים ממעמקי האדמה .

האדמה זועקת, צועקת, ואנחנו בתוך כל זה .

בבקשה בבקשה שנצא מזה בשלום.

כל מה שנשאר זה ליצור בועת אנרגיה – כיפה שתשמור עלינו ותגן עלינו.

אני משלבת בין הדברים- השרדות ותושיה יחד עם יצירת בועת אנרגיה.

אני מגיעה אל השטח הבטוח- החלק הרחב שבנהר

( אין זו דרימת נחל , הנחל רחוק מאיתנו)- מסתכלת סביב

איפה כולם? עוברת בספירה מהירה

מיכה , אנה וגוני עוד לא הגיעו... נו, שיגיעו כבר

הגדולים כאן איתי- שפע טוהר ושחר כאן

הנה מגיעים כל השאר

כולם כאן

האדמה עדיין רועדת אבל קצת נרגעת.

אני עוטפת את כולנו בכיפת הגנה, בועת אנרגיה ששומרת עלינו.

אני אומרת להם שכרגע זה כל מה שנשאר לנו לעשות.

הכל רועד מתחתינו

סלעים נופלים סביבנו

חתיכת מההר מתנתקת ונופלת , ממש איפה שהיינו לפני כמה דקות, לפני שקמנו להמשיך בדרך.

אנחנו בתוך הואדי

הרים סביבנו ושם קדימה ענן אבק אדיר מתקרב לעברנו

בבקשה שלא יתקדם עד אלינו

זה נראה כמו סופת חול

בבקשה שלא יגיע אלינו.

אנחנו עומדים יחד

2 משפחות וארבעה פורטרים בהלם

בשוק בפחד בבהלה באימה

רועדים מפחד

מתחבקים בוכים

והנה שוב

ההאדמה ממשיכה

היא רועדת  שוב

מה זה?

עוד פעם?

לא בבקשה, לא שוב

בבקשה תגנו עלינו

בבקשה אדמה אל תקברי אותנו

בבקשה תרעדי, תזעקי אבל תשמרי עלינו חיים

אני אומרת לכולם- אין לנו מה לעשות אלא בועת אנרגיה

אני יודעת שלא סתם אני כאן

אני צריכה לשמור על כל אחד שכאן

אני צריכה להגן עלינו

אני מפחדת

אני מאד מאד מפחדת

אלו רגעי אימה

האדמה זזה

היא כועסת

הטבע עצום ואנחנו בליבו של הטבע העצום הזה

ההרים ענקיים והם זזים הם ממש זזים

אנחנו עמדים במרכז הנקיק והכל סביבנו זז, רועד וגועש

אני לא יודעת מה לעשות אני לא יודעת מה עושים אני לא יודעת מה עושים...

ואז  שוב מתעשתים

ענן אבק בדרך אלינו

מיד מוציאים משקפי שמש, צעיפים, חם-צואר, כל מה שאפשר לכסות את הנשימה שלנו

אביב שולפת סדין וקורעת מזה רצועות לכסות את הנשימה למשפחה שלה.

וכך אנחנו עומדים שם ,

האדמה נרגעה

היא כבר לא רועדת,

אבל הטבע לא שקט בכלל

סלעים ממשיכים ליפול

הרעש עדין חזק

אנחנו רואים את החיות יורדות בריצה לעבר הנקיק

מה עכשיו? מה עכשיו?

עכשיו אנחנו כאן אני מכריזה

אנחנו לא זזים מכאן

זה המקום הכי בטוח כרגע

ואנחנו לא הולכים לשום מקום.

יש רגיעה

אפשר להתפרק

מתחבקים בוכים

שחר,שבדיוק עלה לתורה לפני חודש  מיד מוציא את הכיפה ושם על הראש.

כל אחד מתמודד עם זה אחרת

אני לא רוצה למות- נשמע מאחד הילדים

אני יודעת שאני לא יכולה ליפול לפחד.

אני יודעת שאני צריכה להחזיק את האמונה והביטחון שאנחנו מוגנים

אנחנו מוגנים אנחנו מוגנים

אמא, בבקשה תשמרי עלינו

אל תפגעי בנו

אמא, אמא אדמה.

להמשיך לעושת בועה

להמשיך לעשות בועה

אנחנו עומדים כך זמן מה

הפורטרים אומרים שצריך לזוז

אני מסרבת ,אנחנו לא זזים לשום מקום

כאן הכי בטוח

אחרי כמה זמן ( לא בטוחה אבל אני חושבת שהיו עוד רעידות יותר קלות)

עוברים שני נפאלים ואומרים לפורטרים שלנו שמסוכן כאן

ישנו בהמשך סכר, מאגר מים גדול לייצור חשמל.

אם הסכר יפגע הנחל היבש יוצף ואנחנו נשטף בשטפון.

המקום שהיה בטוח לנו לזמן הרעידה המסיבית כבר לא בטוח, צריך לזוז הלאה

לאן?

לכפר שאליו היינו צריכים להגיע

אנחנו בלחץ ובפאניקה, כי הרעידות לא פוסקות , איך להתקדם?

אם זה יהיה דרך הנחל- יש סיכוי שהנחל יוצף

אם זה יהיה דרך השביל- ההר צמוד אליו, זה ההר שסלעים וגושי חול ענקיים נפלו עלינו ממנו

אין ברירה צריך להתקדם.

שוב- מבקשת הגנה , עוטפת אותנו בכיפת הגנה ומתחילים לזוז לכוון השביל

זו עליה, אני וגוני קדימה וכולם נשרכים

אחד הפורטרים אומר שכדאי שנזדרז ופתאם אני קולטת אותנו.

מה זה הקצב הזה ?

קדימה, אני צועקת

קדימה בואו נעשה מהר את העליה הזאת

ההר הזה מפחיד אותי אני חושבת לעצמי

אמא, אני שומעת את גוני, צריך ללכת מהר ...

אנחנו נותנים ידיים ורצים

אני מסתובבת לאחור

קדימה אני צועקת אליהם. מהר.

הם קולטים ומגבירים קצב.

הנה נגמרה העליה  והשביל ממשיך

אנחנו הולכים בו והנה טרסות

שטח מישורי רחוק מספיק מההר עם העצים וטרסות.

באחת מהן יושבת קבוצה

זו משפחה – סבא סבתא ילדים נכדים ואפילו נינים.

הם פשוט יושבים שם

המומים ממה שקרה

מופתעים

אבל יושבים דוממים לא מבוהלים.

יש משהו מרגיע בישיבה שלהם אביב אומרת

ומבקשת מביג ג'י , המדריך שישאל אותם אם זה בסדר שנשב גם בשדה שלהם.

הם מסכימים

ואנחנו הולכים לשבת באחת הטרסות לידם.

מה עכשיו?

באמת מה עכשיו?

אנחנו יושבים ואפילו מתחילים להרגע

מתחילים לעכל את מה שחווינו

מספרים אחד לשני מה היה,

מפחדים

מודאגים

נמצאים לגמרי בחוויה

בעכשיו.

מיכה לא נכנס איתנו, הוא נשאר בשביל ובודק את השטח

אני לחוצה שהוא לא איתנו, לא רוצה שאף אחד יהיה רחוק אחד מהשני עכשיו

רק לעבור יחד את ההתקפה הבאה אם תגיע.

אבל הוא מסתכל סביב

הוא כבר מבין שאנחנו לא הולכים מכאן בקרוב ומתחיל לראות את הנולד...

עובר זמן ועדיין שקט

האדמה רגועה

אף סלע לא נופל

הציפורים לא בשמים

יש מין שקט

ואני חושבת

זהו? 

זה מאחורינו?

כנראה שכן

מרגיש שכן

ישנה תחושה כזאת.

חלק מהילדים מדברים על זה שאנחנו צריכים מסוק שיבוא לחלץ אותנו

עכשיו

אני מסבירה להם שאף מסוק לא יבוא עכשיו

אין לנו תקשורת , הטלפונים לא עובדים,

לא בטוח שיודעים בכלל שהיתה רעידת אדמה ( אז עוד לא ידענו שהיא היתה בככ הרבה מקומות מלבדנו)

ובכלל, מה פתאם שמסוק יבוא עכשיו לקחת אותנו ?

אני מפחדת

גוני אומר שהוא מפחד שהאדמה תתבקע ואנחנו ניפול פנימה

אני מסבירה לו שזה לא יכול לקרות אבל בלב מבצבץ לו פחד חדש...

יכול להיות שהאדמה תתבקע שוב?

יכול להיות שהיא תתנתק  ואנחנו ניפול?

בבקשה בבקשה שזה לא יקרה

אלה, שמרי עלינו .

אני מתרחקת מעט מכולם

עמדת במרכז השדה, באחת הטרסות

אני מסתכלת על הטבע העצום הזה שעוטף אותי

ההרים גבוהים ככ

הטבע במלוא עוצמתו

אני מתחילה לשיר

Hou great spirit

Earth and sky and sea

You are in me

And all around of me

הקול שלי הולך ומתחזק, הוא צלול,

אני ממשיכה לשיר שוב ושוב

זה ממלא אותי אושר

ואמונה

אני יודעת שאנחנו מוגנים

אני יודעת

אני מרגישה את זה

You are in me

And all around of me

אני מרגישה את זה , אני מבינה את זה , אני חווה את זה

אני יודעת שתשמרי עלינו.

אני חוזרת אל כולם

מרוממת

מתחילה רוח ומתחיל להיות קר

אחהצ מגיע.

מיכה אומר שכדאי שנמצא מחסה מהרוח

יש כאן מקום

בואו

בזמן שהוא נשאר על השביל הוא בדק את השטח וגילה שמאחורי הטרסות בהם היינו ישנה רחבה

קטנה ובה שני מבנים,פחונים.

אנחנו מתמקמים ברחבה הזאת ומניחים את התיקים מתחת לגגון .

יש עוד אנשים – לא ידוע מי מהמשפחה הזאת מי מהכפר

כל פעם שמישהו עובר על השביל אנחנו מבקשים מהפורטרים שישאלו- מה קורה? מה קורה?

באים אנשים מהכפר למטה, היכן שבדיוק ישבנו בהפסקת הטבילה.

הכפר נהרס

כולם בהלם

חייבים להודיע שאנחנו בסדר

אנחנו כל הזמן מנסים אבל זה דיי חסר תקווה

כי הטלפונים לא עובדים

האינטנרט לא עובד

אנחנו מנסים ומנסים אבל ברור שכלום לא עובד.

ביג J מציע שנלך לבדוק מה קורה בכפר, אולי שם יש טלפון קווי –

יש שם תחנת משטרה , בסיס צבאי קטן, כדאי לבדוק.

אנחנו מפחדים להיפרד כי כל הזמן יש עוד רעידות ומחליטים שמכל משפחה ישאר הורה אחד עם הילדים ורק הורה אחד ילך ( וכך יהיה בכל שאר הימים).

מיכה וביג J הולכים לחפש טלפון.

הם חוזרים עם הידיעה שתחנת המשטרה נחרבה ,

אבל הם מצאו קו במשרד של תחנת החשמל ( הסכר הוא בעצם מאגר מים של ייצור חשמל ).

הם הצליחו להתקשר לאבי ( הסוכן נסיעות שדרכו יצאנו לטרק)

שאמר שגם בקטמנדו יש רעידת אדמה כרגע ורעידות בלתי פוסקות.

בלאגן גדול עכשיו בקטמנדו

שיתקשרו עוד שעתיים ואז הוא יידע יותר פרטים.

הם ביקשו שיודיע לשגרירות שאנחנו בסדר.

השיחה היתה קצרה , היה נראה שגם במשרד של אבי בלאגן ופאניקה – כאוס בקטמנדו

לא היה זמן להעביר טלפונים של המשפחות .

אני מאמינה שיהיה בסדר.

חושבת שיש שתי אפשרויות-

1.      בתקשורת יגידו על רעידת אדמה בקטמנדו והמשפחות שלנו יחשבו שאנחנו פשוט בטרק ולא מודעים לרעידה שהיתה בקטמנדו ולכן לא מתקשרים הביתה

2.      שגרירות ישראל התקשרה לסוכנויות מהם יצאו טרקים ואספה פרטים- אנחנו רשומים בתור כאלה שהם בסדר , הודענו לאבי

הידיעה על רעידת אדמה בקטמנדו מכניסה את ביג J לדאגה גדולה-

אשתו ובנו בן ה4 בקטמנדו . הם גרים בבנין בעל כמה קומות.

מה יהיה איתם? מה שלומם? האם הם בסדר?

הוא לא הצליח לתפוס אותם בטלפון ומשתגע מדאגה.

מתחיל מעט גשם לטפטף, 

מיכה מברר אם יש מקום לשים את התיקים ולהגן מהגשם .

המשפחה פתאום פותחת דלת לאיזה חדרון בפחון שנוכל להכניס את התיקים.

אנחנו מכניסים את התיקים הגדולים ובתיקים הקטנים שמים דברים חיוניים.

בכל רגע יכולה לבוא רעידה חזקה , בה נצטרך לברוח ונשאר נפרדים מהתיקים הגדולים שלנו.

זו התחושה

אנחנו בדריכות

בציפייה ובמתח לבא לפנינו.

כבר אחהצ ועדיין לא אכלנו

מיכה שואל את המשפחה אם אפשר לארגן לנו משהו לאכול

אנחנו נשלם על כך כמובן .

הם אומרים שכן, אבל שום דבר לא קורה

( שעתיים אח"כ יבוא ביג Jי להגיד לנו שהם מפחדים להיכנס לפחון ולבשל מחשש שתהיה עוד רעידה)

אנחנו שולפים את כל הנשנושים שקנינו ל12 ימי הטרק-

פירות יבשים, עוגיות, שוקולדים

ומיכה מזכיר לנו שלא לחסל הכל היום כי מי יודע כמה ימים נשאר כאן ואם יש בכלל אוכל באזור.

הזמן עובר בין רעידה לרעידה

בין פחד לבכי

בין חיזוקים ותמיכה.

אני בשלי-

מרגיעה את הילדים שאני יודעת שיהיה בסדר

הרעידה הגדולה מאחורינו ולא יהיו עוד חזקות כמוה.

ומה עם האדמה תתבקע ואנחנו ניפול לתוכה ?

היא לא

היא לא

זה לא משהו שיכול לקרות וזה לא יקרה לנו .

משתי המשפחות כל משפחה שונה ובמקום שונה.

אנחנו מטיילים כבר כמעט שמונה חודשים-

זה ניכר על ההתנהלות, על ההתמודדות ועל הקלות בה הילדים שלי זורמים למציאות החדשה .

משפחת מלכא – פרי ממש בתחילת הטיול – שבוע וחצי בסה"כ

ישר לתוך הדבר הזה .

לילדים שלהם יותר קשה

הם מגיבים יותר בחרדה

שתי המשפחות הן כמו משפחה אחת בה לכל אחד יש תפקיד וכל תפקיד משלים את השני.

אביב ורענן הם הנושמים

בואו ננשום לזה , בואו נעבור דרך הפחד

אני ומיכה המעשיים ( בעיקר מיכה יותר נכון- אני אחראית על קשר עם אמא אדמה והרגעה כללית ).

הילדים שלי מגיבים לכל הסיטואציה בצורה מדהימה

ומעוררת הערצה ( מצידי לפחות).

גם ברגע הרעידה – מלאי תושיה ותפקוד

וגם עכשיו

משתפים פעולה

מתפקדים מתפעלים

ועדיין מרשים לעצמם לבטא את הפחד והאימה

אנחנו כל הזמן במנעד כלכ ך רחב של רגשות כאן.

וכך דבר גורר דבר ומגיע הלילה

ואפילו אוכל מגיע

אנחנו מוזמנים לישון בפחון הגדול שהוא בעצם המטבח שלהם

מטבח זה אומר מדורה עליה מבשלים ללא ארובה

כן, ישנים בחדר מלא עשן כשמבשלים בו

אנחנו ועוד אחרים שברחו מהכפר ישנים כאן.

טוהר חולה אסטמה ולא יכול לישון שם ומשפחת מלכא מתמקמת בחדרון הקטן ששם התיקים .

יש במטבח הזה כמה מיטות ( בלי מזרונים.. רק עם שמיכות עליהם)

ופורסים לנו דברים על הריצפה , לרפד אותה.

חלקנו ישנים על הרצפה וחלקנו על המיטה.

אני מעדיפה לישון על הרצפה, שלא יהיה לי נוח מידי, שלא אשקע לשינה עמוקה.

שמיכות אפילו מגיעות

אנחנו מבקשים מהם שיתנו לנו רק אם להם יש

והם אומרים שזה בסדר ושנקח את שתי השמיכות.

אני ישנה מחובקת עם גוני- האדמה זזה ללא הפסק, הוא אומר לי-

אמא, אני מפחד.

אני מחבקת אותו חזק חזק ואומרת לו

זה בסדר

זה באמת מפחיד

אמא, האדמה לא מפסיקה לזוז

נכון, אני יודעת אבל הכל בסדר.

אנחנו ישנים עם נעליים , מעילים , הכל עלינו, מוכנים לזינוק בכל רגע

במהלך הלילה רעידות שמקפיצות אותנו אבל אנחנו לא יוצאים מהפחון כי הפחון נשאר עומד ונראה שבטוח שם

אני כמובן לא מצליחה כמעט לישון

אני לא רוצה לישון

אני מפחדת שאם אשן תהיה רעידה חזקה מידי שעד שנתעשת כבר נקבר כאן

אז בנמנומים

גם שפע שותף לתחושה ושנינו מנמנמים , מתעוררים

קופצים בכל רעידה חזקה

והאדמה רועדת בתדר חלש ללא הפסק כל הלילה....

כל הילדים... ממתינים לבאות... משקפי שמש נגד האבק... ברקע הפחון...

לאורך הדרך- גשרים מעל נהרות

לאורך כל הדרך- גשרים גשרים.הילדים חיכו לנו ורצו הלוך ושוב הלוך ושוב את הגשר

מתיישבים בטרסה של המשפחה- הגענו למקום בטוח מס. 2- וכאן נשאר בימים הבאים... 
מנסים ליצור תקשורת אך ללא הצלחה

מתפננים בנחל- שפע ושחר ...חצי שעה לפני ה"בום " הגדול

טרק הטמאנג- טרק מורשת- אנשים יפים , טיבטיים חייכנים

                         פרק 3- היום השני והשלישי 

והנה הגיע הבוקר....

בפחון כבר הדליקו אש, אני מתעוררת לתחושת העשן...

יוצאים החוצה

וכך מתחיל לו היום השני.

מיכה אומר שצריך ללכת לכפר ולחפש אוכל

לראות אם יש ירקות טריים, כל מה שיש כי אנחנו כאן בימים הקרובים.

שוב באותו נוהל שכל משפחה משאירה מבוגר אחד ורק מבוגר אחד הולך.

הבנים הגדולים מצטרפים.

אני מפחדת לעזוב את האזור

ונשארת.

ישנה מין תחושת המתנה.

ברור שהרעידות ימשיכו גם היום, לא נראה שהאדמה שקטה

מצד שני ישנו דיבור עם האדמה שתעשי מה שאת צריכה

אבל

אל תפתחי עלינו כמו אתמול

הרים ירעדו, סלעים קטנים אולי יפלו

אבל לא כמו אתמול

בבקשה הגני עלינו

המקום ( המכונה הפחון והרחבה )בו אנו כרגע בטוח

אנחנו גבוהים כרגע בהר

לא למטה בואדי

הסלעים שנפלו אתמול מתחתינו כרגע ולא עלינו

וגם ישנה תחושה שגם אתמול

ברעידה הגדולה כאן לא זז הרבה

( בכפר שנמצא 500 מטר מעלינו הרבה נחרב).

החמולה חוזרת עם אוכל-

מה שמצאו- תפוחי אדמה, כרוב, בצל ...

וארגז של מאגי

( מאגי זה המנה חמה ההודית)

את כל הארגז לקחו לו- 30 מנות...

זה רק נשמע הרבה – אנחנו 14 אנשים...

התחושה היא של ניצולים – וכל דבר הוא חלק מההישרדות.

השיגו אוכל- יופי, יש לנו אוכל

חזרו המים בברז – יש לנו מים ( מזל שיש כדורי טיהור שקנינו לטרק)

הדברים החשובים בתיקים הקטנים- שנהיה מוכנים להימלט עם תיק קטן

בלילה ישנים עם הדברים עלינו- כדי שאם נצטרך לקום ולברוח יהיו לנו בגדים חמים

בכיסים- פנס, טלפון ( אין תקשורת אבל יש תקווה...)

אני מסתובבת וישנה עם הפליז, עם הכיסים

הכיסים חשובים...

ממש תחושת ניצולים.

הם מגיעים עם האוכל והציוד ותחושה של שמחה בכולנו

וגם רגיעה

כל פעם שמישהו מתרחק , לא נרגעים עד שהוא חוזר..

היום השני יזכר כיום בו חלצנו נעליים.

אחרי שישנו עם הנעליים... בצהריים כולם חלצו ועברו לכפכפים

אמנם לא לגמרי בטוחים ויש מצב שנצטרך פתאום לרוץ למקום מחסה חדש

אבל מצד שני

זה שהורדנו נעליים

ששחררנו עצמנו

מעיד על משהו, לא?

אז לא הקלה ושיחרור

אבל הסתגלות למצב?

הבנה שזה ביתנו לימים הקרובים?

ואולי אפילו אמונה שהרע מכל מאחורינו ויותר גרוע מזה לא יכול להיות.

היום השני עובר עלינו שזו  המציאות שלנו ואין לנו מושג מה יקרה בה .

אנחנו יודעים שיהיו עוד רעידות ( אפטר שוק ), אנחנו מרגישים מוגנים

ויודעים שבימים הקרובים אין לאן ללכת

האדמה געשת בנפאל, ואנחנו כאן במקום מוגן.

לא כולנו שותפים לתחושה הזאת

הילדים ( לפחות חלקם) עדיין חושבים שבכל רגע יגיע מסוק ויחלץ אותנו

וכל פעם מחדש מנפצים להם את הבועה הזאת

אנחנו מכאן לא זזים בקרוב.

אין לנו איך להודיע למסוק שאנחנו כאן

אנחנו לא רוצים מסוק שיחלץ אותנו לקטמנדו הלא בטוחה לחלוטין

ובכלל כאן המקום הכי בטוח לימים הקרובים.

אבל לפעמים ברגעים שהפחד מזדחל לו

או שישנה רעידה חזקה שוב

או שממשיך התדר הזה של האדמה שזזה ללא הפסק

ברגעים אלה עולה המחשבה

אנחנו בטוחים?

האם אנחנו באמת בטוחים כאן ?

אם ההר הגדול הזה יפול, אין לנו סיכוי

אם תהיה עוד רעידה כמו שהיתה בכלל לא בטוח שאנחנו מוגנים

האם נגזר עלינו למות?

מה אם נגזר על חלקנו למות ועל האחרים לא?

מה אם אנחנו אלה שצריכים עכשיו לשלם את המחיר של תזוזות הטבע?

מה אם המקום כאן בכלל לא בטוח?

ברגעים כאלה שהפחד מחלחל – אין הרבה מה לעשות

לתת לו להיות

ולחזור לבקש הגנה ושמירה

בבקשה שנצא מזה בשלום

בבקשה שנהיה מוגנים

בבקשה שלא נמות ונקבר כאן מתחת לערימת חול.

וביום הזה , ביום השני- 

שוב רעידה חזקה וארוכה

ואני שאמרתי לילדים שאנחנו מוגנים ובטוחים

שוב לא לגמרי בטוחה .

זו רעידה חזקה מאד

אבל היא פחות חזקה לנו כמו הקודמת, בעיקר בגלל המיקום שלנו

אנחנו למעלה בהר- אנחנו צופים בסלעים הנופלים

נראה שהסלעים נופלים שוב לאותו מקום בו היינו אתמול ברעידה,

אבל אנחנו צופים בזה מלמעלה

אנחנו לא שם עכשיו.

היום השני עובר לו

לכל אחד יש תפקיד

וכל תפקיד חשוב באותה מידה.

שתי המשפחות – כל אחת במקום אחר

אנחנו כבר שמונה חודשים מטיילים

הם שבועיים

הם יחסית יותר חרדתיים

אצלנו יחסית קוליים

מיכה טקטקן

אביב נושמת

לכל אחד יש תפקיד

ובזכות זה אנחנו עוברים את התהליך הזה בצורה מדהימה

יש לנו אוכל  בזכות מיכה

יש לנו עבודה עם הפחדים בזכות אביב

יש לנו אמונה בהגנות סביבנו בזכותי

יש לנו קרקע יציבה ומפוכחת בזכות רענן

( ארבעת ההורים של שתי המשפחות)

אם מנתקים רגע את הפחד מלמות

הפחד מלהיקבר מתחת להרי החול

את כל הפחדים כולם שמציפים בזמן שהאדמה רועדת

אחרי שמתנתקים את זה

אפשר להתבונן במדהימות הזאת של הטבע

ההרים הענקיים האלה מכל כוון

הירוק סביב

המים

אין ספק שהטבע מדהים בעוצמותיו ובגדולותיו.

אחרי היום השני מגיע היום השלישי

אנחנו עדיין על ההר.

עדיין אין תקשורת.

ביום שלפני ניסינו להודיע למשפחות, למישהו, שאנחנו בסדר

אבל כמה שניסינו לא הצלחנו ליצור קשר.

כן, כמו בסרטים, טיפסנו לנקודה מסוימת בהר, 

עמדנו עם עוד אנשים עם מכשירים מוטים קדימה , צעקנו

הלו

הלו

וללא הצלחה...

היום בבוקר אני קמה עם החלטה-

חייבים למצוא דרך להודיע להם

חייבים

אני מספרת את זה לאביב שמסתבר שקמה עם אותה תחושה.

והיום השלישי עומד בסימן הזה

בנתיים הענייניים מתחממים

אנחנו עדיין דרוכים אבל יותר נינוחים

ואפילו אפילו

חלקנו מתקלחים בברז השכונתי

חלקנו זה הבנים ואנה.

החיים בכפר במין שגרה

לא שגרתית בכלל

אצלנו מן הסתם אנחנו במצב המתנה

אבל ,גם המשפחה

מנהלת את חייה כרגיל

אבל לא כרגיל.

הנשים ממשיכות לטפח עצמן , לחפוף את השיער בברז

לסרק את שיערן השופע

להתלבש יפה

( כמה יפות הן בנות המשפחה הזאת ואיזה בגדים מדהימים הן לובשות).

עבודות הבית ממשיכות

אב המשפחה מוציא כל יום את הפרות למרעה

הסבא שומר על הטרסות ומסלק עיזים שבאות לאכול את הגידולים

כאילו הכל כרגיל

אבל אחר

גם כי יש להם את המערביים האלה בחצר ובבית שלהם

תופסים מקום

מביאים את המנהגים המשונים שלהם לכאן.

יש הרבה אנשים ותכונה בחצר.

בבוקר היום השני- הקימו עוד מחסה – ברזנט התרומם , כמה סנאדות

והופ- מקום מחסה מוגן לערב וללילה.

המקום הזה מאפשר לינה להרבה אנשים

ארבעת הפורטרים שלנו ויחד איתם עוד קבוצת אנשים שמגיעים בלילה לישון.

לא ברור לי אם זה תיירים נפאליים שנקלעו למקום

או שזה אנשים מהכפר שביתם נהרס או שמפחדים לישון בבית.

בכלל נראה שאף אחד לא ישן בבתים.

אף אחד לא רוצה למצוא את עצמנו קבור מתחת לבטון בבוקר .

גם המשפחה – שעברה לבית החדש חודשיים לפני הרעידה-

בלילות- מוצאת מקום לישון בפחון.

בכפר- כולם בחוץ

האנשים שנהרסו להם הבתים

האנשים שהבתים בסדר אבל מפחדים להיות במבני בטון בכל הרעידות הבאות.

אוהלי ברזנט בכל מקום

כמה גדולים, משותפים

כמה קטנים

ליד אחד הברזנטים הוקם מטבח גדול

סירים ענקיים מכינים ארוחות לכולם

בכל יום יש יותר אומץ להכנס לבתים ולהוציא דברים.

ביום הראשון אף אחד לא העז להכנס , ונכנסו רק להוציא שמיכות

בכל יום שעובר מוציאים יותר דברים

המרחקים בין רעידה לרעידה מתרחבים ויש יותר זמן להכנס לבתים

גם הרעידות כבר פחות חזקות

ובכלל ישנה תחושה של הנה , 
זה לא מאחורינו

אבל הנורא מכל כן  עבר כבר.

בכל הסתובבות בכפר אני מטלטלת בין הרגשות

מצד אחד ישנה תחושה של שותפות גורל-

אנחנו כולנו היינו שם

כולנו חווינו את זה

כולנו חווינו את רגעי האימה

כולנו חווים את אי הוודאות מפני העתיד לבוא

אבל אין כאן שותפות גורל באמת

כי הם כאן

זה החיים שלהם

אלה הבתים שלהם שנהרסו

אין להם מקום אחר ללכת אליו

אין להם מקום שאליו יחולצו

ואנחנו?

אנחנו כאן בהמתנה

אנחנו נצא מכאן מתישהוא

סביר להניח שעם מסוק

יש לנו מקום בטוח נוסף

אולי אפילו בטוח יותר  .

ועדיין כשאני מסתובבת בכפר ואנחנו מדברים – ישנו מין קו שמחבר ביננו

אפילו אם הוא רגעי

אפילו אם הוא ליום- יומיים הקרובים

ואנחנו נפרדים במשפטי ברכה הדדיים.

I will pray for us

או

Keep safe

משפטים שמקבלים משמעות חזקה עכשיו.

וגורמים לי ללחלוחית בעיניים.

היום השלישי אמנם נינוח יותר,
אבל עדיין לא הצלחנו להודיע למשפחות( לא בטוחים שההודעה ששלחנו ביום הראשון אכן הגיעה ודווחה ).

זו המשימה היום.

זו ההתכוונות של היום

שנצליח ליצור קשר.

היה צורך להודיע למשפחות

לגבי החילוץ- לא היינו בטוחים בכלל שאנחנו רוצים להחלץ לקטמנדו כרגע

אולי עדיף להשאר כאן ושיבואו לקחת אותנו עוד כמה ימים

( כאילו זו תוכנית כבקשתנו...)

כאן אנחנו מרגישים בטוחים

איך אפשר לעבור את זה בקטמנדו הצפופה בבתים?

ובכלל יכול להיות שהכל שמועות אבל אומרים שקטמנדו נחרבה

לאן נחזור?

יש לאן לחזור?

שוב הנוהל הרגיל – הורה אחד הולך, הורה אחד נשאר.

מיכה ורענן יצאו למשימה.

שוב, הפתק עם מספרי הטלפון של המשפחות

( דף שהולך איתנו וחוזר מבלי שהצלחנו...)

והם יוצאים לדרך

ואנחנו כאן

מחכים בשגרת החיים הככ לא שגרתית הזאת .

זה כבר היום השלשי- אפשר לראות עלינו את מרחק הימים מההרעידה הראשונה
( לא להאמין אבל אפילו כדורגל שיחקו כאן, באחד הרגעים)

אחרי הרבה מאד זמן רענן חוזר לבדו.

הם לא הצליחו

אבל

בדרכם חזרה הם פגשו בחור על אופנוע שסיפר שיש מקום בכפר למעלה

שם על ההר

ואומרים ששם יש קליטה!!!

הוא נוסע עכשיו

מישהו רוצה להצטרף?

בודאי

מיכה לא חשב פעמיים ועולה איתו.

המרחק לנקודה אליה נסעו היא 4 שעות ברגל בעליה קשה

כמו משמיים הופיע הבחור עם האופנוע.

אחרי 20 דקות של נסיעה לא קלה

תוך כדי מעבר בחלקים שסימן רעידת האדמה נראה בבירור עליהם

הם חנו ואז התברר שיש עוד חצי שעה הליכה

עד ההגעה

אל הנקודה.

ואז הם הגיעו לנקודת הקליטה.

ואכן היתה קליטה.

להתקשר לארץ אי אפשר

( הקליטה, היא רק לבעלי סים ספציפי, הסים המקומי שלנו לא עבד כאן, לכן היינו צריכים לבקש מהנפאלים שישאילו לנו את הטלפון שלהם, מה שלא איפשר שיחת חוץ).

מיכה התקשר לאבי, סוכן הנסיעות – נתן לו שני מספרי ווטסאפ של המשפחות שלנו בארץ.

אבי בתמורה מסר שתהיה בעיה לחלץ אותנו כי אין מסוקים

שנרד לסייברו בייסי ( הנקודה ממנו יצאנו לטרק)

ומשם נמצא דרך לחזור לקמנדו.

אין לנו איך

הדרך חסומה לגמרי בסלעים

האמת, לצאת מכאן היה שני בעדיפויות

הכי חשוב שידעו שאנחנו בריאים ושלמים.

איך נצא מכאן?

יסתדר איכשהוא.

מיכה חזר עם הבשורות הטובות

הצלחתי לתפוס את אבי

והוא יודיע למשפחות שלנו שאנחנו בסדר.

איזו הקלה

ותקווה מחודשת למשהו שיקרה בקרוב

אותו בחור שהרכיב את מיכה סיפר משהו על מסוק של הצבא שמגיע מחר עם אוכל

אולי יהיה לנו מקום ונוכל לצאת איתו.

עוד תקווה

עוד רוח של שינוי.

רצינו לברר מה זה אומר

אבל עוד לא הספקנו להתחיל לצעוד

הגיעו אלינו שני חיילים

( יש כאן בסיס צבאי

, בסיסון, קטנטון).

הם באו לעדכן אותנו

לקחו את הפרטים שלנו -כמה אנשים אנחנו , מה הגילאים

וגם הם סיפרו שמחר , אולי מחרתיים, אולי ביום אחרי...

מגיע מסוק עם אוכל – הוא חוזר ריק ועליו מעלים פצועים

ואם יהיה מקום אז נוכל גם אנחנו.

זה מתחיל להשמע אמיתי.

יכול להיות שמחר אנחנו יוצאים מכאן?

האם אנחנו רוצים בכלל לצאת מכאן ?

כן אבל לקטמנדו?

לא ממש...

אבל נראה שהרעידות בסופן , 
אז סביר להניח שקטמנדו גם כבר רגועה עכשיו ואפשר להגיע אליה כבר.

אוקי

לא להכנס לשמחה מיותרת

אנחנו עדיין כאן

יכול להיות שלא יגיע המסוק מחר

יכול להיות שיהיה מקום רק למשפחה אחת

שוב ככ הרבה לא ידוע.

הרגיש לנו שנכון כבר שנלך

גם נראה שהמשפחה התעייפה מאיתנו

( אפשר להבין אותם)

והיתה תחושה שזהו.

עד עכשיו זה היה המקום להיות בו

מחר כבר טוב לעזוב.

האם נעזוב?

אין לנו מושג

מה שיוליד הבוקר

בכל מקרה , מחר אנחנו נהיה מוכנים לתזוזה

ארוזים ומקופלים

כאן אנחנו נמצאים... מצד שמאל הפחון , ברגע נדיר שלא יוצא ממנו עשן...

חוזרים עם אוכל מהכפר

אוהלים גדולים בכפר- לאלה שהבתים נהרסו ולכל השאר שלא מוכנים לישון עכשיו בבתים

האמא,הבת, הסבתא והסבא 

כולנו במעגל סביב אם המשפחה- מפוררים את התירס מהקלחים...
 תיכף יהפכו לפוקפורן ארוחת בוקר של המשפחה 

מיכה כרגיל במטבח, דואג לאוכל..( כן, במטבח הזה ישנו)

אנה ומיכה משחקים תחת הסככה המצוינת שהוקמה להלין הרבה אנשים.
הסבא המקסים יושב ומתבונן 

אם יש אש , אפשר להיות בטוחים שגוני לידה... ואם זה אש בבישול, אז בכלל

מקלחת בברז.. חלקנו התקלחו וחלקנו נשארו ככה עד החילוץ...

ביג ג'יי הביא בלונים מראש, וכל יום שלף בלונים וחילק לילדים

אנה ומיכה משחקים קלפים והסבא החמוד מתבונן 

10 דקות, והפורטרים הקימו סככה מתוקתקת להלין הרבה אנשים בימים הקרובים

לפעמים צריך לשחרר את הפחד באנרגיה דינמית... כדורגל... ואם אתם רואים משהו ורוד, זו אני...

ככה נראה כפר שעבר רעידת אדמה- סככות סככות וכולם בחוץ

לא ארוע חגיגי, פשוט מתלבשים כאן יפה, ביומיום.

                                       פרק 4- החילוץ

הלילה היה קשה .

במהלך אתמול כבר הייתה אופטימיות באוויר

המרחק בין רעידה לרעידה התרחק

הרעידות שהגיעו היו חלשות יחסית .

והנה הגיע הלילה

והאדמה זזה

זזה

זזה

לא משהו חזק ועוצמתי

רק רטט כזה של תזוזה

אבל רטט שלא מפסיק

אוף

כבר חשבתי שהכל נגמר

והנה עוד לילה כזה...

התעוררנו בבוקר בתחושה שהיום אנחנו יוצאים מכאן.

הרגשנו את הרצון של המשפחה שנעזוב והם יוכלו לחזור חייהם.

זה לא נאמר במילים אבל היתה תחושה כזאת

וגם אנחנו פינטזנו לנו על המסוק הצבאי הגדול שיקח אותנו

ומה שלא יהיה

לפחות לחזור במסוק צבאי זו חוויה חיובית לילדים ומקור לגאווה....

ארזנו את התיקים של כולם

וכרגיל המתנו

אפילו שילמנו למשפחה

על הימים שהיינו , על האוכל , על העצים

ממש תחושה של סוף.

הלכנו לכוון הבסיס הצבאי לברר מה קורה עם המסוק

ובדרך פגשנו את הפורטרים שלנו ומפקד הבסיס

הולכים לצייר סימן נחיתה למסוק.

אוקי.

זה רציני

נראה שיגיע היום.

האם יש לנו מקום? לא ידוע

הכנו את הילדים שאולי יגיע מסוק ולא נעלה עליו.

שאולי יגיע מסוק ויהיה מקום רק למשפחה אחת

מתי יגיע המסוק?

האם יגיע המסוק?

סבלנות

האמת שההפתעה הגיעה בדמות מסוקון קטנטן

( מיכה כינה אותו טוסטוס)

הוא הגיע במהלך הבוקר

( נאמר לנו שהמסוק הצבאי יגיע בצהריים )

אנחנו ציפינו למסוק גדולה שיקח את כולנו

מסוק קטן למשפחה אחת?

לא

לא רוצים...

המסוק המשיך בכלל ולא עצר לכווננו.

אוקי

זה לא שלנו...

באיזשהוא שלב שכלום לא קרה ,

לקחתי את כל הילדים והלכנו לחפש את מסלול הנחיתה של המסוק.

פתאם

בעודנו צועדים ומחפשים

המסוקון הקטן חוזר

לא סתם חוזר

חוזר ונראה שהוא הולך לנחות

זה בשבילנו

זה בשבילנו

אושר מטורף

אנחנו רצים כולנו  למטה , חזרה אל הפחון

וצועקים

תביאו את התיקים!!!

תביאו את התיקים

המסוק הגיע!!!

איזה אושר על פני  הילדים.

איזו ריצה מהירה למטה להביא את התיקים.

קדימה

אנחנו הולכים לכוון המנחת

ושם

עוד סרט

כאילו שלא היו מספיק סרטים בשלושת הימים האלה ...

מחזה מרהיב

אני חייבת לציין

תדמיינו את הסצנה הבאה-
רחבה גדולה

מסביבה כל הכפר

כל הכפר עומד במעגל ענק.

באמצע מסוק מנסה לנחות

רוח מהמסוק על הדשא

ועשרה זרים עומדים עם תרמילים גדולים ומחכים לדלת שתפתח.

נכון שכבר ראיתם את הסצנה הזאת באיזשהוא סרט?

אז כזאת.

המסוק נוחת

מתוכו יוצאים שני גברים

מחלצים ישראלים

ברור שזה ישראלים

ואני

פורצת בבכי.
בכי בכי 

הכל יחד- הימים האחרונים

הקושי

התקווה

הציפיה

הכל יחד זולג וזולג

אושר

הקלה

מעורבבים יחד

אני , הכי  לא פטריוטית

( סליחה אמא)

מתרגשת

אין על המדינה שלנו

אין על האחווה-

ישראל ערבים זה לזה  .

יוצאים שני מחלצים ( נציגים של חברות הביטוח).

הם באו לחלץ את המשפחות

( בזמן שהיינו מנותקים על ההר- היתה דרמה רצינית בארץ, כי לא ידעו מה איתנו והאם אנחנו בסדר).

יש לו מקום רק למשפחה אחת

אז יהיו נגלות.

"הקפצה" לבסיס הצבאי  לשם מטיסים את כל ה"מחולצים " מהאזור

ואז המסוק יחזור לקחת עוד משפחה.

אנחנו נותנים למשפחת מלכא את ההובלה

( בכל זאת הילדים שם היו במצב יותר קשה מהילדים שלנו)

נפרדים מהם

מסתכלים על המסוק ממריא

ומחכים לתורנו.

ברגעים הללו בין דמעות לאושר

מחלחל קול קטן

שנעבור גם את החלק הזה בשלום.

שהמסוק שלהם ינחת בשלום בבסיס הצבאי

שיחזור לקחת אותנו ויביא אותנו בשלום.

המסוק קצת מתעכב

( מזג אוויר ,הרבה מסוקים ממריאים ונוחתים כרגע, מכל החילוצים שסביב)

ואנחנו עדיין במחזה הזה של הכפר.

עכשיו שבטוח החילוץ
ואנחנו יודעים בוודאות שאנחנו עוזבים,

אני ניגשת לכל אחד מבני המשפחה

נפרדת

ושוב מודה.

מחכים מחכים מחכים

בסוף זה קורה

המסוק מגיע

והנה אנחנו עולים

כמו בסרטים- עם הרוח והכל .

אנחנו במסוק

והנה אנחנו טסים

אנחנו מעל הכל

אנחנו רואים הכל

את הטבע היפיפה הזה

 את שפע המפלים בדרך

את הכפרים ההרוסים

את הסלעים שנפלו

את ההרים שחתיכות מהם התנתקו

אנחנו רואים הכל

You are in me

And all around of me

אני מסתכלת על שפע

יודעת שהוא מבסוט

בכל זאת מסוק ....

תביא כיפ- אני אומרת לו

ואנחנו מחייכים זה אל זה בהבנה ובאושר.

אנחנו נוחתים בבסיס הצבאי

משפחת מלכא מחכה לנו במגרש נחיתה

זהו

אנחנו כאן

ירדנו מההר

אפשר לבכות

שוב

אפשר להתפרק...

לא להרבה זמן

כי כאן יש אינטרנט

ואז אנחנו מגלים את גודל הדרמה שהתרחשה כשלא היינו

כמה דאגו לנו

אז  עונים בווטסטפ

יש ככ הרבה הודעות

עונה עד שנגמרת הבטריה...

בבסיס הצבאי אנחנו פוגשים את החב'רה הצעירים המקסימים ככ

חלקם היו איתנו באוטובוס לפני הטרק.

הם עשו את הלאנטאג

ואנחנו שואלים ומתחקרים אותם מה היה להם ואיך הם התמודדו עם זה .

לטייל עם משפחה

הרבה פעמים זה יותר קשה מאשר לטייל לבד

לא הרבה פעמים, רוב הפעמים...

אבל

לפעמים יש יתרונות...

אחרי כשעתיים מגיע טרנזיט

נשלח מהשגרירות לאסוף אותנו

המשפחות עם הילדים מקבלים קדימות

לפעמים זה שווה להיות עם הילדים...

וכך באוטו פרטי אנחנו מוסעים לקטמנדו.
נוסעים ורואים את ההרס
את הכפרים עם הבתים ההרוסים 
מולנו כל הזמן חולפות מכוניות, אוטובוסים, מוניות 
כולם בורחים מקטמנדו 
מלאים, מפוצצים באנשים 
בורחים מקטמנדו 

בדרך הילדים מתכננים את הארוחה המדהימה שהם יאכלו בקטמנדו.

מה שהם לא יודעים זה שכל הימים האלה

לא היה חשמל

לא היו מים

ולא היו אנשים

כמעט כולם ברחו
למקום פתוח, להתרחק מהעיר הצפופה , הבנויה ,

כך שהמסעדות סגורות

ובערב יש 2 מסעדות שעובדות עם 2 -3 מנות וזהו.

בכלל מוזר לראות את הטאמל

( אזור הטיילים בקטמנדו)

ממקום סואן, צפוף , מוזיקה חיה מכל מכל עבר,

הפך

למקום שומם

ריק

 בלי אנשים.

אנחנו מברכים על שהגסט האוס שלנו נשאר שלם

( וגם התיקים שהשארנו שם...)

ומתמקמים שם.

מה עכשיו? מה הלאה?

היום לא חושבים על זה .

מחר גם לא

מחר נענה לכולם בפייסבוק ובווטסאפים

ואחכ נחשוב לאן הלאה.

מה שבטוח

לא מרגישים שרוצים לעזוב את נפאל,

וחברים שנמצאים באזור פוקרה אומרים שנבוא 
שבטוח ורגוע שם .

אז כנראה זה מה שיהיה

אבל לא עכשיו

לא היום

היום נחים

בוכים

מתפרקים

ונאספים...

אני רוצה להגיד תודה ענקית ועצומה לכל האנשים שהתפללו, התכווננו, שלחו לנו הגנות וכוחות – הרגשנו את זה כל הזמן

הרגשנו עטופים ומוקפים.

התחושה היתה כמו בועה אליפסית גדולה שנושאת אותנו ממקום למקום- מגינה , שומרת ומובילה אותנו מנקודה לנקודה.

תודה גדולה לאמא אדמה ולטבע המופלא שנתנה  לנו הזדמנות להציץ בתהליך אדיר ועוצמתי , אך עדיין שמרה עלינו והגנה עלינו.

תודה רבה לאלה שנתנה לי כוחות ואמונה וכלים שלא ידעתי שקיימים בתוכי.

תודה 

איזה מזל שלא הספקנו להגיע אל הגסט האוס....

בית בכפר אחרי הרעידה... 

מחכים לנגלה שניה, למסוק שיחזור לקחת אותנו- צילום אחרון עם הסבא

המחלצים שלנו- סוג של מלאכים שיצאו מהמסוק

מחכים למסוק שיחזור לקחת אותנו- הילד הבלונדיני בין שני המחלצים?
גוני כמובן שניגש לשיחות עומק איתם

מחכים למסוק- אנה והילדות מהמשפחה, יושבות יחד ומחכות

איזה נוף,  איזה נוף, איזה טבע... כאן. ממש כאן היינו בשלושה ימים האלה

כל הכפר התכנס לראות את הסצנה - לא רואים בתמונה אבל יש כאן עיגול שלם ...

חילוץ אמיתי- כמו בסרטים...

מהמסוק- רואים את נזקי הרעידה והסלע הענק שנפל ונשאר באמצע הדרך?

הסבא וחבר( שביתו נמצא למטה ונהרס לחלוטין)- איזה אנשים יפים- מבפנים ומבחוץ

חילצו אותנו אל בסיס צבאי- אל מקום בטוח- אחרי הסתכלות על הבנין,
אני לא בטוחה שככ בטוח שם...

נוחתים בבסיס הצבאי- נפגשים עם משפחת מלכא ומחלצים נוספים- אפשר לנשום...