 |
| משאיות פורקות מזון ומצרכים, מחלקים לכולם בחינ |
אחרי הרעידה חולצנו לקטמנדו- בהתחלה חשבנו שלא
נשאר שם בכלל כי היה נראה מפחיד להיות בקטמנדו אחרי הרעידת אדמה ואולי בכלל תהיה
עוד אחת?
לא ידענו מה עם הדברים שלנו- התיקים הושארו בגסט
האוס שאולי התמוטט ואולי לא .
התיק עם המכשירים הדיגיטליים יקרי הערך ( 2
לפטופים, 2 אייפדים) הושארו בבית של בעלי הגסט האוס, הצעה שהם הציעו כדי לשמור לנו
על דברי הערך.
ומה עם הבית שלהם? אולי הוא התמוטט?
לא ידעתי מה עדיף- שהתיקים נשארו שלמים או התיק
האחד?
כמובן שעדיף התיק האחד עם המחשבים, כי שם כל
הדברים הבלתי ניתנים לשחזור -
התמונות של כל הטיול, כל החומרים של העבודה .
אבל המחשבה על כל הדברים שלנו ואולי הם אינם,
ומילא הם-- אבל
השמלה המהממת שקניתי בגוקרנה והיתה רק אחת ממנה?
טוב, בצחוק, כמובן שעדיף שהכל ישאר שלם והבתים
של כולם ישארו שלמים..
בדרך לקטמנדו התקשרתי לוודא ששני החדרים
המשפחתיים פנויים-
(לנו ולמשפחת מלכא)
הבחור שענה לי בטלפון היה קצת מופתע לשמוע
אותי..
כן, הם פנויים. בטח הם מחכים לכם
ואני אמרתי לעצמי שהוא בטח חושב -
מי מגיע לקטמנדו?
הגענו לגסט האוס האהוב שלנו – לגלות כמה דברים
1.
הגסטהאוס שלם לחלוטין
2.
בשלושה ימים האחרונים בהם היינו בהר, לא היה חשמל ולא היו
מים בקטמנדו
3.
קטמנדו ננטשה ברובה , כי מי משוגע להשאר בעיר עם הרעידות
הבלתי פוסקות האלה
4.
בעלי הגסט האוס שלנו, יחד עם עוד רבים עברו בימים האלה
לישון בחוץ בשטח פתוח ליד שדה התעופה- אוהלי ענק הוקמו שם , לא היה קל ( ירד גשם,
מאסה של אנשים וכמובן רעידות אדמה בלתי פוסקות)
הם חזרו לגסט האוס כמה שעות לפני שאנחנו הגענו
והמים חזרו שעה לפני בואנו
כל היום הזה ,
החל מהבוקר עדיין על ההר ,
עם התחושה שהכל נגמר ואפשר לחזור לנשום,
החילוץ שהוציא הרבה דמעות של אושר והקלה,
הטיסה במסוק עם הכפרים ההרוסים בדרך ,
הנסיעה לקטמנדו עם כל הבתים ההרוסים והאוהלי
ברזנט בכל מקום,
הנסיעה לקטמנדו שעל פנינו חולפים כל הזמן
אוטובוסים מפוצצים באנשים ( כולל על הגג)
כולם עוזבים את קטמנדו,
כל היום הזה היה כמו סצינות של סרט.
והנה, ההגעה לקטמנדו-
ההגעה עוד בפאתי העיר ,
הבתים ההרוסים, הבתים השבורים, האוהלים,
אין תנועה כמעט ברחוב, קטמנדו הפקוקה כלל
לא פקוקה .
ההגעה אל הגסט האוס- לוותה בהתרגשות –
כמו תמיד
לחזור לאותו מקום בפעם השניה מרגש את כולם ומרגיש קצת כמו לחזור הביתה, בייחוד אם
זה למקום שאוהבים.
את הגסט הזה , אהבנו במיוחד ( למי שמתענין , הוא
נקרא the yellow house)- אהבנו אותו בגלל החדר
המגניב שהיה לנו( גדול לחמישתנו ), בגלל המרחב שהיה שם בחוץ לילדים ( כולל שולחן
פינג פונג ) ובגלל האנשים- תמיד היו בו אנשים כלבבינו – טיילים ותיקים- הרבה
צרפתים וספרדים , ותחושה של טיילים- כמו שאמרתי- כלבבנו.
אז לחזור הפעם, זה הרגיש כמו לחזור למשפחה.
שותפות גורל של הרעידה –
פגישה מרגשת עם בעלי
הגסט האוס ( הוא שווצרי והיא נפאלית)-
שיתוף על איך כל אחד עבר את הרעידה.
היום הזה והיום שאחריו הסתמנו בימי חזרה –
לאט
לאט התחילו להגיע אנשים,פגישות מרגשות, חיבוקים , סיפורים, ותחושה כמו של אחרי ...
אבל אחרי משהו רציני מאד.
עוד בדרך, בטרנזיט , הילדים התחילו לפנטז על מה
יאכלו בקטנדו כשנגיע.
קטנדו, עיר הארוחות המפנקות- כל אחד הפליג
בתיאורים ובפנטזיה וחיכה כבר לרגע שנגיע ונלך לאכול, או כמו שאומרים "לדפוק
ארוחה".
אז הגענו , הטענו טלפונים, קצת ענינו לאלפי
ההודעות , קצת דיברנו בטלפון עם המשפחה , בכלל מצד אחד היה לענות לכולם, לספר,
לשתף, מצד שני, ההווה היה ככ חזק שהיה קשה לא להיות בו, עכשיו, ברגע זה ממש ולהיות
במציאות אחרת , עם אנשים אחרים.
בסופו של דבר יצאנו לטאמל לאכול.
שמונה בערב, זה השעות העמוסות של הטאמל, מלא
מכוניות, מלא אנשים, מוסיקה מכל מקום.
אז זהו שלא.
הפעם, כמו אחרי מלחמה- הכל סגור.
חנויות סגורות, מסעדות סגורות, אין מכוניות, אין
צופרים, אין אנשים. אין כלום.
פשוט כלום.
צעדנו לנו החבורה שלנו בתוך כל האין הזה
איזו תחושה מוזרה .
מגיעים למסעדה, ועוד מסעדה ועוד מסעדה – סגור.
הכל סגור.
מגיעים למסעדה אחת שפתוחה – המסעדה עובדת אבל
נגמר כבר האוכל
עוברים למקום אחר, מוצאים מסעדה פתוחה – יש
שלושה פריטים בלבד שקיימים בתפריט.
מתיישבים
ליד הכניסה כמובן ( שאפשר יהיה לברוח בקלות אם
תהיה עוד רעידה ).
אז הארוחה המיוחלת לא קרתה ... אבל היתה אחלה
ארוחה אחרת.
היה עצוב לראות כך את הטאמל
לדעת שכל האנשים האלה שמתפרנסים מהתיירים לא מתפרנסים
כעת, ומי יודע מתי יחזרו התיירים.
בהתחלה הגענו עם תחושה שנשארים לילה ולמחרת
עוזבים, נוסעים לפוקרה
אבל
גם היינו בכזה עומס רגשי שלא היינו פנויים לקבל
החלטות
כי בעצם לא היינו בטוחים- האם ניסע לפוקרה ונשאר
בנפאל, אול שאולי בכלל נעזוב ונחזור להודו
והודו? האם היא בטוחה בכלל? הרי הצפון יושב גם
הוא על רכס ההימלה המסוכן כרגע
( ובשאר הודו ממש חם בימים אלה)
וכשהגענו לקטמנדו הרגשנו יחסית בטוחים
אז לקחנו את הזמן, והחלטנו שמחר נרגעים
ורק ביום שאחרי מתפנים לקבלת החלטות.
אז
למחרת הגיע , חלק מהיום הוקדש לענות ולהודות לכל מי שהתפלל והחזיק את
האנרגיה לשלומנו, ופעל לחלוצנו.
כל יציאה לרחוב , לוותה במפגשים עם אנשים- פגשנו
את אלה שנסעו איתנו באוטובוס לטרק ודאגו לשלום המשפחות עם הילדים שבטרק בזמן
הרעידה , פגשנו חברים ותיקים.
פשגנו חברים חדשים.
הכל היה מאד רגשי.
הסתובבנו בטאמל הסגור והעצוב – מעט חנויות היו
פתוחות- אני ניגשתי לחלקם ושאלתי לשלומם.- איך עברה עליכם הרעידה? מה שלומכם? מה
שלום המשפחה?
כמעט אצל כולם התשובה היתה זהה –
אנחנו בסדר, המשפחה בסדר אבל הבית של המשפחה
שבכפר נהרס לחלוטין.
עצוב
בגסט האוס שלנו, פגשנו חברה צעירים – מתנדבים
שבאו לעזור
החלו להערם אצלנו תרומות – של מה ? של הכל.
בגדים חמים, אוהלים, שמיכות, אוכל, תרופות , כלי
בישול, ברזנטים, כסף
הכל, כל מה שאפשר.
בעיר ראו משאיות מגיעות עם ציוד- בעיקר עם אוכל
, פורקים למקום מרכזי ומשם מחלקים.
הלכנו לחפש מסעדות פתוחות- כמעט ולא מצאנו , אבל
מה שכן מצאנו, חלק מהמסעדות עבדו, אך לא מכרו אוכל, אלא חילקו אוכל, בחלק מהמקומות
אנשים פתחו שולחן וחילקו אוכל.
מרגש
הלכנו לבית חבד – שתיפקד כמובן.
המטבח שבדכ הוא שלהמסעדה , הפך למטבח למצב
חירום- מה זה אומר?
שבישלו שם שלוש ארוחות ביום לכל מי שנמצא (
בישלו בהתנדבות והאוכל כמובן היה בחינם)+ אוכל שלקחו לחלק בעיר .
חזקי, הרב של המקום היה עם צוות החילוץ ועזר
בחילוץ ואיתור אלה שבטרקים ועדיין לא חולצו.
כל יום הגיעו עוד ועוד מחולצים- ולכל אחד סיפור
השרדות משלו.
בבית חבד פגשנו גם את החבר'ה שחולצו מהלאנטאנג
כמונו,
ופגישתנו הראשונה היה איתם בזמן החילוץ בבסיס
הצבאי.
כשהם היו בלאנטאנג , הם היו קבוצה גדולה של
טיילים ממדינות שונות שנתקעו שם .
פגשנו אותם למחרת החילוץ, בערב.
ומה הם עשו באותו היום?
הם הלכו לשגרירויות השונות, בהם היו החברה שהיו
תקועים איתם ( הולנדים, איטלקים , אמריקאים) ודיווחו לשגרירות על אותם חברה
שתקועים שם, ללא חילוץ.
הם סיפרו לנו שבכל מקום שהם הגיעו אליו, התרגשו
לשמוע על המידע הזה ,
והיו אף מקומות שלא ידעו שיש מטיילים מהמדינה
שלהם תקועים בלאנטאנג.
הקשבתי להם, והתרגשתי
מהיוזמה , מהתושיה , מהמסירות.
מדהימים
בקטמנדו היו ממש מעט טיילים, אבל אלה שהיו
התנדבו
יזמו
תרמו
שיקמו
הביאו
הסיעו
מרגש
פשוט מרגש
נשארנו כמה ימים בקטמנדו שלאט לאט חזרה לחיים,
לא כמו שהיא בדכ, אבל בכל יום נפתחו עוד ועוד
חנויות ועוד ומסעדות .
אני הרגשתי צורך להשאר ולהתנדב, לעזור ( היתה קבוצה
שיצאה כל יום לכפרים ליד לעזור לבנות את הבתים שנחרבו)
אבל הילדים דרשו את שלהם. לעזור בבניה הם לא יכלו ( מלבד שפע שרצה והיה בגיל
המתאים), לשבת כל היום בגסטהוס ולחכות להורים שיחזרו מעבודות ההתנדבות הם לא
הסכימו ( וגם אני קצת פחדתי להשאיר אותם לבד בנסיבות הקיימות)
וגוני, אפילו דיי דרש לעזוב כבר את קטמנדו
הוא פחד מהלילות
אבל לאן?
חברים שהיו בבאגנס טל ( ליד פוקרה) אמרו שזה
מקום מדהים והרעידות אדמה הורגשו אבל בקטנה , ובכלל בטוח שם
ומה אנחנו עושים בקטמנדו? שנבוא כבר לבאגנס
טל....
אז החלטנו לנסוע לבאגנס טל
לנוח קצת מכל מה שעבר עלינו
לטבול באגם
להיות בטבע
ואחכ להחליט לאן הלאה...,
אז נפרדנו ממשפחת מלכא ( שהחליטה להשאר עדיין
בקטמנו)
ונסענו אל עבר באגנס טל
אל ההרפתקאה החדשה שלנו
 |
| נוסעים לפוקרה, במונית פרטית ...רואים את ההקלה על פניו של גוני? |
 |
| בשקט של אחרי הרעידה, פנינות קסם מתגלות |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה