רגעים קטנים של חסד

יש רגעים כאלה , בהם את אומרת לעצמך-

אלה רגעים של חסד, 

אלה רגעים קטנים שממלאים כלכ כך ומרגיש לך

שאם כבר  לצאת למסע, אז הרגעים האלה שווים את הכל.

נזכרתי בכמה רגעים כאלה

מקבצי נדבות-

ישנן  הרבה תיאוריות לגבי מקבצי נדבות-

 יש הטוענים שאסור לתת כי אז זה מעודד אותם להמשיך ולא לעשות משהו אחר, 

כמו , למשל, ללכת לעבוד.

יש הטוענים שצריך לתת כי אין להם מה לאכול ואין מספיק עבודה לכולם ולנו יש יותר אז למה לא לתת.

יש תיאוריות לכאן ולכאן וכל אחד עושה את מה שמרגיש לו נכון.

אנחנו נותנים, אבל לא תמיד, כשמתאים, כשמרגיש ושרוצים.

אגיד רק- שההודים- נותנים

שני הסיפורים הבאים הם על מקבצי נדבות 

ותקווה -

ישבנו בפונדיצ'רי ,בקפה- מסעדה בטיילת, היושב על הים. ( הערה שלא קשורה לסיפור- מקום מקסים עם אוויר מדהים ורוח חלומית הבאה מן הים).

מולנו הופיעה מקבצת נדבות – היא נראתה שונה, משהו בה נראה לא לגמרי מאוזן.

היא היה מבוגרת, לבשה רק סארי, בלי חולצה מתחת , ויותר מאוחר כשהסתובבה גיליתי שהיא גם בלי חצאית תחתית, רק סארי כרוך סביבה.

היא טיפסה על הסלעים ובאה לבקש כסף או משהו לאכול מהאנשים היושבים בחוץ.

השומר של המסעדה גירש אותה מהמקום.

היא קיללה אותו ( כנראה) וכעסה עליו שהוא מגרש אותה, ניסתה שוב אבל הוא לא נתן לה.

משהו בה תפס אותי- אולי היה זה הייאוש שבקולה,

אבל בעיקר היא נראתה לי רעבה ומיואשת מהחיים ומבני אדם בכללי.

היא ישבה על הסלעים לצידנו והמשיכה לקלל או סתם להשמיץ את העולם, עד שהתרחקה מאיתנו .

הרגשתי בעיקר שהיא רעבה ומיואשת והחלטתי להביא לה אוכל.

קנינו במסעדה סמוסות , לקחנו טייק אויי והלכנו אליה אנה ואני.

כשהגענו אליה היא ישבה על הסלעים ובכתה, פשוט בכתה.

ניגשנו אליה , הבאנו לה את האוכל ,

מבטינו הצטלבו ואני ראיתי בעיניה את האור שכבה , נדלק שוב,

לא יודעת אם להרבה זמן, לא יודעת אם רק לעכשיו להשביע את הרעב , אבל משהו בה התעודד .

אולי אפילו נאורה בה שוב התקווה 

זה היה משמח.

הסיפור השני התרחש גם הוא בפונדיצ'רי .

פונדיצרי היא עיר מאד סואנת, מאות  אופנועים נוסעים בצפיפות,

חותכים מימין ומשמאל, בכל שניה נתונה אופנועים רבים על הכביש ועל השוליים.

אנחנו עומדים בשולי הכביש ובנתיב מולנו יושב מקבץ נדבות ,

נראה היה שהוא קצת משותק, אבל לא בטוחה לגבי זה .

הוא ישב שם וביקש נדבות.

כמה רגעים אחרי עדיין היינו באותה נקודה ופתאם קלטנו שמעבר לכביש שוכב בן אדם על הכביש.

זה אמנם בשוליים, אבל כאן כאמור נוהגים בכל חתיכת כביש אפשרית כך שגם השוליים מסוכנים, ומישהו ששוכב שם, יש סיכוי גבוה שיידרס.

רק משוגע , או שיכור  או מישהו שאיבד לגמרי תקוה ואין לו מה להפסיד יישכב כך בשוליים.

התחושה החזקה שלנו היתה שהוא איבד כל תקווה ולא אכפת לו יותר מה יקרה לו, מצדו שיידרס.

שפע הסתכל עליו ואמר לי- אמא, אני רוצה לעזור לו- אני רוצה לתת לו 100 רופי.

 100 זה סכום ממש גבוה יחסית , אז 100 לא הסכמתי אבל 50 כן.

 גם 50 זה סכום נחמד ויחסית גבוה למה שנותנים למקבץ נדבות.

שפע חצה את הכביש , ורכן לתת לו את הכסף.

האיש התיישב ,הפנים שלו אורו, ממש אפשר היה לראות איך מישהו נתן לו תקווה .

הוא התרומם מאושר , התיישב ואחכ הסתכלנו עליו,

הוא היה מאושר והמשיך לקבץ נדבות.

היה תחושה חזקה של מישהו שאיבד תקווה ומישהו אחר נתן לו תקווה.

אותי זה ריגש, לחוות את זה , להיות נוכחת ברגע הזה.

ממש הרגשנו איך האיש הזה קיבל שוב תקווה לחיות.

קטמנדו.

טיילנו עם עוד משפחה. משפחת לב אותם אנו מכירים עוד מפרדס חנה. 

לכל אחד מהילדים היה חבר בגילו.

הילדים ככ נהנו מהביחד. הם שיחקו בזוגות לפי הגילאים ושיחקו יחד כחבורה אחת גדולה.

הגענו לאחת הערים העתיקת באזור.

באיזשהוא שלב הילדים החלו לשחק דג מלוח.

המשחק זרם בנעימים והם שיחקו ושיחקו ושיחקו.

המשחק המשיך והמשיך ונוספו לו עוד ועוד ילדים-

הילדים הנפאלים שנמצאים שם בכיכר- גרים שם/מקבצים שם נדבות/סתם מסתובבים... 

זה לא ממש משנה.

הילדים האלה הצטרפו לילדים שלנו למשחק הסוער התרחש שם,

וכך במשך כמה שעות היה לו משחק דג מלוח חוצה גילאים, חוצה שפות, חוצה לאומים.

זה הרגע לו ייחלתי שחשבתי על המסע,

ככ הרבה רגעים שלא היו כאלה, אבל רגע אחד שכן היה כזה מילא אותי אושר רב.

אחת , שתיים, שלוש, דג מלוח

ילדים משחקים בכיכר... משחק שחוצה מדינות לאומים ודתות

שדות תעופה.

טוב מודה ששדות תעופה עושים לי את זה.

עם כל הפחד מתאונות מטוס, חטיפות וכל מיני דברים מפחידים ומסוכנים למינהם ,

אני עדיין אוהבת שדה תעופה וטיסה.

אבל עכשיו במיוחד שדות תעופה מספקים לי רגעי אושר כי מאיזו שהיא סיבה לא ברורה,

גוני ואנה חויים רגעי אושר והרמוניה יחד – בשדות תעופה.

גוני ואנה נוטים לא להתסדר כל כך אחד עם השני, לריב, לקנא זו לזה ( בעיקר היא לו ) ,

להציק זה לזו כשמשעמם ( בעיקר הוא לה )

ובכלל יש להם יותר קטעים שהם כמו חתול ועכבר מאשר קטעים של הרמוניה מתמשכת.

אבל

מאיזושהיא סיבה עלומה ובלתי מובנת לחלוטין בשדות תעופה הם פורחים.

הם רצים יחד, משחקים תופסת, משחקים במשחק האהטב עליהם- להחליק על הרצפה החלקה ככ,

מוסעים ומסיעים בעגלות.

ובכלל נהנים מהחיים ונהנים זה מזו וזו מזה .

אני מסתכלת עליהם ומתמלאת באושר

כי הרגע כל הקטעים של ריבים בין אחים, נמחקים ונשאר הזכרון של רגעי ההרמוניה והאחווה.

שניה לפני שמתחילים לרוץ ולעשות "חלקות"

אב ובן... שדה תעופה, כפכפים, עוד טיסה... הכל כזה פשוט לפעמים

תמונה בכל שדה תעופה... מנהג קטן שפיתחתי לי...

רגעים קטנים של אושר....יש הרבה כאלה במסע, 

ויש הרבה כאלה גם בשגרת היומיום כמובן