הנחיתה בגואה

במסגרת התנאים הנוחים במעברים- עכשיו הגענו לדרגה הגבוהה ביותר- טיסת פנים.

בכל דרגה חשבתי שאני יכולה להתרגל לזה בקלות וזו הדרך הטובה ביותר

כזכור התחלנו עם מונית פרטית, יום אחרי עם רכבת 2ac  ועכשיו יומיים אחרי אנחנו בטיסה.

הגענו לשדה תעופה.

איזה שדה תעופה- וואו... גדול, נקי , מרגיש כמו אירופה , והרבה הרבה טיסות ...

תשכחו מהתמונה שיש לכם בראש של שדה תעופה מצוקמק ואזוטרי..

כאן זה העולם הגדול והשדה תעופה של טיסות פנים, שווה , יפה ומרגיש טוב.

אני אוהבת שדות תעופה, נראה לי שאני לא היחידה...

לשדות תעופה תמיד יהיה הקסם שלהם, ולא משנה כמה העולם יתקדם,

ואמנם אני חוזרת על עצמי בענין המזגן, אבל לא יכולה להתאפק... בשדה תעופה תמיד יהיה מזגן קררררר.

מסתכלת עלינו- עם התרמילים, התיקים, מחבטי הבדמילטון( ייבוא אישי מדרמסלה)-

גאווה ממלאה אותי- הילדים שלי, ככה בדרכים, עוברים ממקום למקום, כבר מתורגלים,

 כבר יודעים ועדיין כל פעם מרגשת בפני עצמה ומענגת.

כל פעם אנחנו עושים את אותה טעות-

מחליטים מראש שנצטייד באוכל לפני כי בשדות תעופה תמיד יקר, וכל פעם לא עושים זאת...

וכך מצאנו את עצמנו, אוכלים סנדויצים , משובחים אמנם , אבל במחיר כפול ממסעדת יוקרה

לפחות היה טעים...

ובמטוס- 

הפעם לא ויתרתי לילדים, תמיד הם יושבים ליד החלון,

עכשיו תורי.

היו לנו מקומות בשתי שורות- היינו אמורים לשבת בשני חלונות.

מכל המטוס- השורה היחידה שבמקום בו אמור להיות חלון , לא היה חלון ,

היה המושב של מיכה...

שוב גיליתי עד כמה צריך להיות מדויק בהתכוונויות-

לא מספיק לבקש שיהיו מקומות פנויים ליד חלון, צריך לזכור גם לבקש שבמקום של החלון יהיה חלון...

הטיסה?

שני דברים יש לי להגיד-

רק בהודו זה יכול להיות ש

1.      המדים של הדיילות יהיו ג'ינס!!!

2.      האוכל שניתן יהיה לקנות בטיסה יהיה מנה חמה !!!

רק בהודו.

זו פעם ראשונה שאני טסה טיסת פנים בהודו- טיסת יום בה אפשר לראות את הכל

תשמעו, זו חוויה לחיים.

הנוף בהודו משתנה ממקום למקום- וכך מלמעלה יכולתי לראות- את דלהי העירונית , הענקית, ואחכ הרים על גבי הרים , שרואים את קימוריהם , ממש כמו בסיפורים, השתפלות ההרים ואין עצים שמסתירים- נהרות, מרחבים עצומים.

ואז המטוס עולה למעלה והנוף שמולנו הוא עננים.

הגענו לממלכת העננים.

ממלכה, פשוט ממלכה- עננים מוצקים, חלקים שנראים כמו אגמים ומהם מבצבצים ארמונות,

דמויות ענקיות וריאליסטיות... ממלכת העננים , ללא ספק.

זה היה ככ מהפנט שאפילו הבנים  ישבו איתי דבוקים לחלון

( מפתיע ששלושה אנשים יכולים לצפות בחלון אחד...)

אמנם, באיזשהוא שלב נמאס להם, אבל יחסית אליהם, אכן ישבו הרבה .

ואני? לא יכולתי להפסיק.

אם ברכבת בהיתי בשדות האורז, אז כאן בהיתי בממלכת העננים..

כל נסיעה והמתנות שלה.

מתקרבים לגואה

יורדים ממלכת העננים, ולעיניי נגלה נוף טרופי.

שמעתי , קראתי על מקומות טרופיים, אבל מעולם לא זכיתי לראות במו עיניי נוף טרופי מבט מלמעלה.

זה כמו בסרטים, אבל יותר .

מרבדים על גבי מרבדים של שדות ירוקים, גבעות עשירות בעצים ,

עצי קוקוס מכל עבר, נהרות רחבים , בתים בודדים במרכז שטח ירוק..

.

וואו.. גואה- ההיית או חלמתי חלום?

( לא צילמתי, סליחה, לא יכולתי לפספס אף רגע מהצפייה במתרחש ולחפש את המצלמה...)

עד שנחתנו, עד שיצאנו, עד שקנינו משהו לאכול ( אלא מה?)עד שהעמסנו על המונית... נהיה חושך.

נסענו לכוון צפון גואה ( ולאלה המכירים שמות- האזור של אנג'ונה, ארמבול, ואגטור , צ'פורה וכדומה).

נסענו במונית,

 אמנם היה חושך אבל גם בחושך אפשר היה לראות שכל הדרך, סביבנו – ירוקה,

שיחים, צמחים, עצים, הכל ירוק, הכל עשיר... אושר ושמחה מילא את ליבי.

הנסיעה היתה מצחיקה ככ- עשינו חיקויים של דברים שמצחיקים אותנו, ובכלל היינו עליזים ומאושרים..

אח, איזה אושר, מעברים קלים , חיים קלים.

והנחיתה בגואה, רכה רכה ...

אייל , אח של חבר טוב של מיכה, גר כאן כבר 10 שנים.

כבר הרבה שנים הוא פוגש אותנו כשהוא מבקר בישראל, ואנחנו מדברים על כך שנגיע...

אפילו הוא כבר הפסיק להאמין...

בביקורו האחרון בארץ, שהיינו קרובים לקבלת ההחלטה שהפעם זה קורה, הבטחנו לו- שנגיע.

והנה אנחנו כאן.

כל הימים עד הגעתנו- הוא הסתובב , חיפש לנו גסט האוס, הלך לראות בשבילנו חדרים שיתאימו לנו,

דווח למיכה בטלפון, והזמין לנו , כדי שנוכל פשוט להגיע.

איזה פינוק.

אייל  חיכה לנו, הלכנו יחד לאכול, הוא הסביר לנו מה מצב הענינים כאן

( אני הייתי בגואה שלושה חודשים אמנם, אבל זה היה לפני 20 שנה... הכל השתנה מאז )

ובאחת הפיג את חששותיי...

בדרך לכאן, הבנתי שהמרחקים בין המקומות גדולים , ואיך יודעים איפה כדאי להתמקם?

אבל ענין הטוסטוס פתר את הבעיה – משכירים טוסטוס ,שני טוסטוסים לכל המשפחה ( בהודו כידוע אפשר להרכיב יותר מנוסע אחד... כמה שמצליחים...)ואז אין בעיה להתנהל ולהתנייד.

העברנו את הערב בנעימים ואני הרגשתי שהגענו הביתה.

אמנם היה חושך, אבל יכולתי לראות את עצי הקוקוס ,

הצמחיה העשירה שעטפה אותנו סביב הגסט האוס, ורחש הגלים שנשמע כי הגסט האוס היה מרחק דקת הליכה מהים...

כאן יהיה לנו טוב, אני מרגישה את זה , אני יודעת.

רציתי הודו, רציתי לטייל,

אבל עכשיו שאני כאן, אני אוהבת את המקום הטרופי הזה, את תחושת החופש והקלילות שיש כאן...

למחרת בבוקר , אני עדיין ישנתי, ומיכה ואייל כבר הביאו את הטוסטוסים.

החיים הטובים.

הסתובבנו קצת, נפעמים מהנוף- ככ יפה כאן, ככ ירוק, נוף טרופי, כמה אושר יכול נוף להכניס ללב.

אחהצ קפצנו לאייל ויוקו ( אשתו יפנית)- הגענו לדירה מקסימה, ואני שבסהכ חודש הייתי ללא בית, הרגשתי געגוע לתחושת בית, והתענגתי על הביקור שם .(

אפילו שתינו קפה משובח מהמקינאטה, לא מובן מאליו בכלל.

בצפון גואה גרים הרבה מערביים שפשוט גרים שם,

יש שם הרבה זוגות מעורבים ( כל אחד מבני הזוג ממדינה אחרת) ,

הרבה מהם חיים שם כבר שנים,

ומן הסתם מכוון שלאנשים שם יש ילדים, יש במקום גם בהס בינלאומי ( יש אפילו שניים ).

ובכל מקום שיש ביקוש, יש גם הצע- ולכן, אם חשקה נפשכם בחוגים לילדים – זה המקום.

ביומנו השני בגואה- אנה כבר הלכה עם יסמין ( הבת של אייל ויוקו) לחוג בלט,

אושר גדול בשבילה  וגוני ושפע הלכו לחוג קיקבוקסינג.

החיים הטובים, כבר אמרתי?

החלטנו שנשאר כאן לפחות חודש, אולי אפילו חודשיים- נרשום את הילדים לחוגים.

משיחות עם חברים או כל מי שפגשנו שם- 

הילדים של כולם בבהס – 

הדרך הנוחה ביותר לילדינו לרכוש כאן חברים, היא בבהס, אבל לא היינו בטוחים בעצמנו, אם אנחנו עדיין במקום של לשים אותם בבהס ( התרגלנו לכיף הזה של הביחד, לעובדה שלא צריך לקום מוקדם בבוקר ולהתארגן למסגרות).

אז ביררנו, אבל דחינו בנתיים את ההרשמה .

החלטנו לחפש בית, ולא להשאר בגסט האוס.

נדלן הוא נדלן בכל מקום בעולם, ובייחוד במקום בו יש ביקוש רב...

בוא נאמר שהיו אלה שלושה ימים אינטנסיביים-

לברר , לשאול, לראות...

מיכה התייאש דיי מהר, אבל אני לא... כי מישהו צריך להחזיק את האנרגיה שהשני מתייאש.

את הילדים שיחררנו מהתהליך-

הם נשארו בגסט האוס, עם סרטים במחשב וחברה נעימה של המשפחה שהגסטהואס שלה,

הים היה במרחק הליכה , כך שיכלו לקפוץ  לים ,

כשהיו רעבים הזמינו אוכל מהמסעדה בגסטהאוס,( היינו יחידים בגסט האוס )

או שקפצו לחניה של שפת הים, שם גילינו מוכר תירסים- תירסים מעולים מעולים שנעשים על פחמים ומורחים אותם בלימון, מלח ומסאלה – מעדן.

בחנית חוף הים- ניתן גם לקנות פלחי אבטיח, פרוסות אננס ועוד אי אלו מאכלים ומשקאות טרופיים.

בקיצור- אפשר להגיד שהם נהנו מאד מהבקרים שההורים הסתובבו לחפש בית.

ואנחנו? מחפשים בית- שואלים , בודקים, מרחרחחים... 

נוסעים שנינו על האופנוע...

אם כבר זוג צעיר, אז כבר... אני מחבקת את מיכה ואנחנו מפליגים על גבי האופנוע במרחבים המהפנטים של גואה.

גם כאן, עזרה מחברים תמיד יכולה להועיל,

חניתה, חברה  שגרה בעבר הרבה שנים כאן- שולחת לי רשימת טלפונים שמישהו מהם יכול לעזור-

נהג מונית שהיא מכירה טוב, נהג ריקשה, הקוסמטיקאית שלה, ועוד כל מיני...

נהג המונית מביא אותנו לראות את הבית שיש לו להשכרה-

הוא קטן מידי בשבילנו, אבל אנחנו בודקים בתים אחרים ליד

( לולא  הוא בחיים לא היינו מוצאים את השכונה הזו) ומוצאים בית.

היום הוא יום שני, והבית יתפנה רק ביום שישי...

אנחנו מתבאסים להמשיך להשאר בגסטהאוס כל הימים האלה

עולה לנו הרבה כסף הגסטהאוס ואנחנו כבר יותר משבוע שם, 

ואז עולה לי רעיון מעולה-

נפנה את החדרים, נשאיר את התיקים באחסון בגסטהאוס, 

נארוז תיק קטן וניסע לכמה ימים לפלולים.

כולם אומרים שמהמם שם, וממילא התלבטנו לאיזה אזור בגואה אנחנו רוצים ללכת,

אז נהיה שם, נבדוק את המקום ושנחזור יהיה לנו כבר בית שמחכה ,

לא צריך יותר לחפש...

ההקלה של מציאת הבית נותנת אותותיה ..

אנחנו אורזים את חפצינו ונוסעים לפלולים

להרפתקאה חדשה 

הוסף כיתוב

קוטף הקוקוסים הגיע לגסט האוס, חיכינו לו במיוחד... אמנות הטיפוס

דלהי פעם שניה

עזבנו את אמריצר והמשכנו עם דרך התחבורה החדש.

רכבת  ac 2

מה זה אומר?

כידוע הודו מרושתת במסילות רכבת(מתנה שנשארה מהבריטים)ולהתנייד בהודו ברכבות זה נוח מאד.

אמנם לפעמים הדרך לוקחת יותר שעות מאשר בכל תחבורה אחרת ,

אך עדיין אפשרות המרחב ברכבת היא עצומה.
יש כמובן את הענין שאפשר בכל רגע לקום לחלץ עצמות או ללכת לשירותים.

אבל זה מעבר-
כי רוב הקרונות בנויים לשינה.

זה אומר שכל אחד יושב לא על מושב אחד אלא על ספסל שלם מרופד באורך גוף ממוצע.
איך נכנסים כמה אנשים בקרון כזה?
בקומות כמובן...

וכאן נכנס המספר-

3ac

שלוש קומות של מיטות משני צידי הקיר (6אנשים ביחידה אחת)
2 ac 

שתי קומות של מיטת (4אנשים ביחידה אחת)

אפשר לנסוע בכל תקציב.
הנסיעה ההודית הבסיסית היא במושבי עץ קשים.

לא מיטת ולא כלום.אין מקומות שמורים ואין מזגן כמובן..

אנחנו קוראים להם-רכבות שואה...

הרמה הבאה-  sleeper.
ספסלי שינה ,בלי מזגן-עמך אבל קצת יותר נוח.

מכאן זה מתחיל לעלות...

ac מזגן-מילת הקסם שהופכת כל דבר למשודרג.

אנחנו לקחנו ac אלו היו הכרטיסים היחידים שהיו פנויים.

נכנסו לרכבת.
הגענו לגן עדן.

הילדים לא האמינו למראה עיניהם- מיטות ברכבת?

מיד טיפסו למעלה, והכריזו על " האחווה העליונה"- בנו לעצמם זולה קטנה.

שפע מיד אמר- למה אנחנו טסים לגואה  ולא נוסעים ברכבת 38 שעות? איזה כיף כאן

( נראה לי שאחרי 38 שעות ברכבת הוא לא היה מדבר ככה...)

בקיצור חוויה רצינית, אושר גדול.

מסכנים ההודים- אין ספק שאנחנו לא רק משפחה בתנועה, אלא גם משפחה מרעישה – הכי הרבה רעש בקרון היה מאיתנו- כי כשהילדים שמחים, קשה להשתיק אותם...

אחרי שנהניתי ככ מהנסיעה במונית, עלינו מדרגה – הנסיעה ברכבת בתנאים האלה משודרגת יותר...

טוב, בהחלט אני יכולה להתרגל להיות מעושרת...

הילדים חגגו למעלה ואני חגגתי למטה -

לבהות מהחלון שעות, אורך הנסיעה המשוער 8 שעות, מתוכם כמעט 6 שעות לאורך שדות אורז,

מרחבים מרחבים של שדות אורז – ירוק חי ובהיר- בהיתי ובהיתי ובהיתי- זה כמו מדיטציה-

יש משהו ככ מרגיע ומשתיק את הנפש בשדות האלה.

הנסיעה ברכבת הוכרתה כנסיעה מהממת-

חוויה כמו שרק נסיעה ברכבת הודית יכולה להיות-

בכל עצירה עולים מוכרי הצ'אי, אוכל מבושל, חטיפים- מה שתרצו יש ברכבת, יש על הרציף,

ואנחנו כמובן לא דילגנו על אף אחד מהם... טעמנו הכל , ניסינו הכל...

יש משהו ברכבת – איך שעליתי עליה נהייתי רעבה, מין רפלקס מותנה כזה של נסיעה ברכבת הודית,בכל תחנה רציתי משהו לאכול ...

רכבת הודית

הגענו לדלהי

הפעם זה יהיה שונה, ידעתי את זה

ידענו לאיזה מלון נלך (בדקנו אותו כבר בפעם הקודמת בדלהי, רשמנו את מספר החדר שאהבנו והזמנו מראש את החדר הספציפי)

בהודו, כמו הודו- גם אם הוא אומר לך שיש בוקינג אתה לא יודע אם זה באמת יהיה.

אז עשיתי התכוונות- שהחדר שאנחנו רוצים יחכה לנו,

אבל בהתכוונויות צריך להיות מאד מדויקים ולא לשכוח אף פרט...בייחוד בהודו...

החדר חיכה לנו , אבל המזגן לא עבד.... חחח...

לא נורא, בסוף במקום החדר הזה שהיה מין סוויטה משפחתית, קיבלנו שני חדרים נפרדים – אחד לנו ואחד לילדים , אחד מול השני .

הגענו בערב- ירדנו לרחוב, ואכן, כמו שחשבתי- להגיע לדלהי בפעם השניה זה כבר משהו אחר..

נהנינו מאד- הסתובבנו בין דוכני האוכל(אלא מה) והרגשנו בבית(אפילו הילדים).

זאת שוב דלהי שאני אוהבת, אושר.

היה לנו למחרת יום שלם להעביר בדלהי , והחלטנו שהפעם בניגוד לפעם הקודמת נכין את עצמנו ונברר מה באמת יש לעשות עם ילדים בדלהי .

מיכה מצא אתר שנותן אפשרויות בילוי עם ילדים בדלהי, והתלבטנו לאן ללכת-

מכל עבר שמענו על אקשרדם , מקדש חדש שנבנה , כולם המליצו על זה ברוב קולות...

קצת רחוק מהעיר, אבל תסעו במטרו, אין בעיה .

( לא תשמעו נהג ריקשה אומר את זה כמובן...)

אקדים ואומר- שכל היום הזה , גילינו את דלהי האחרת- דלהי הנקיה, מצוחצחת, מודרנית.

זה התחיל במטרו- תשמעו – יותר נקי מאירופה- נשמע מוזר אבל באמת כך.

נקי , מסודר, אפילו מפה של מטרו על הקיר וכמובן שהכל כתוב באנגלית ( וגם בהודית).

הרכבת עצמה- מגיעה בתדירות ממש גבוהה,

מזגן חזק חזק- מה שכן, בתחנה כמה שניות להכנס ולצאת עד שהיא מפליגה הלאה-

בתחנות עמוסות- גל של אנשים דוחף אותך- מהר מהר להספיק לצאת...

( עוד חוויה ...)

אני חושבת שהדבר הכי מפתיע היה לגלות תחנה עמוסה במיוחד , ועל הרציף- טורים של אנשים- עומדים בתורים!!! 

הלו?  is it india?

הנסיעה היתה נהדרת –מה אני מתלהבת? בסהכ רכבת תחתית.

אבל פתאם לגלות את דלהי המודרנית, האחרת, עם האנשים שלבושים מערבי לחלוטין,

והמזגן, אח המזגן...

נסענו בנעימות לצד השני של העיר ( למי שלא מעודכן-  דלהי היא עיר ענקית – בסביבות 22 מליון איש גרים בעיר הזאת...)-

במקום בריקשה מיוזעת ,חום מהביל והמון כסף על נסיעה ארוכה שכזאת-

נסענו במטרו- הממוזג ( סליחה אני כל פעם חוזרת למזגן כאן, אבל בימים החמים והלחים בטרוף, חום שלא דומה לחום של ישראל- המזגן הוא נווה המדבר בחום הזה ).

להודים יש את הענין של ללחוץ ידיים למערביים, להצטלם איתם ולשאול המון שאלות.

זה לא פסח על מוכרת הכרטיסים במטרו- כשהגיע תורנו, היא התעלמה ממיכה ,דרך האשנב  הושיטה את ידה לגוני הבלונדיני- לחצה את ידו ורק אז היתה פנויה לשמוע לאן אנחנו רוצים וכמה כרטיסים.

מטרו מודרני, אבל יש מנהגים שנשארים תמיד... אותי זה מאד שעשע.

יצאנו מהתחנה ולקחנו ריקשת אופניים למקדש- זה כאן ליד, אבל שוב, החוויה...

שתי ריקשות למשפחה אחת...

והמקדש? לצערי הרב אסור להכניס מצלמות וטלפונים... כי חבל,

באמת, חבל שאני לא יכולה להראות לכם את זה ...

אחד המקומות היפים שהיינו בהם.

מקום ענק- מדשאות וגנים כמו בורסאי ( כן, באמת)

התחושה היתה כאילו אנחנו בארמון- פשוט ארמון.

עבודות גילוף באבן מדהימות, עבודת נמלים – למי שמכיר את ארמונות המהרג'ה ברג'יסטן- זה מזכיר את זה מאד.

שוב פסענו במרחבים עצומים של שיש, אומנות ונקיון...

אנחנו בדלהי???

בילינו שם את כל היום- כולל סרט באולם קולנוע ענק המתאר את סיפור חייו של אותו חכם שהמקדש בהשראתו, כולל שיט במקום מקורה המספר את ההסטוריה של הודו.

לא נעים להגיד, אבל כולנו נהנינו ( שוב מזגן, אבל לא רק).

באמת באמת שיחקו אותה , יפה, מקצועי, מלמד,

ממליצה בחום רב רב על המקום הזה .

והילדים גם.

באמת חבל שאי אפשר היה לצלם....

אמנם היו לנו כמה תוכניות להיום, אבל בסופו של דבר בילינו את רוב היום במקדש,

 אז שמנו פעמינו אל היעד הבא

אל חנות אנוקי.

עכשיו, רובכם בטח לא מבינים על מה ולמה המאומה,

אבל אלו מכם שמכירים אותי מתקופת עיצוב הבגדים, מהתקופה שהבאתי טקסטיל לבית- יודעים. על מה אני מדברת ...

הבדים של אנוקי היו הבדים בהם השמשתי להרבה מהבגדים שעיצבתי ,

הטקסטיל לבית היה ברובו מהחנויות שלהם...

אנוקי אהובתי...

אנוקי היא חברה הודית , מאד מאד איכותית-( ויקרה מן הסתם)

הם עובדים בצורה קיבוצית יחסית, והטקסטיל שלהם מעבר להיותו כותנה משובחת, מאופיין בהדפסים  רג'יסטנים יפיפיים., עבודת יד כמובן.

יש להם מבחר רב של טקסטיל לבית ובגדים...

תמיד להגיע לחנות שלהם זו חגיגה בשבילי..

יש להם בדלהי כמה סניפים ואנחנו הלכנו לסניף הראשי בדלהי, בו גם יש הכי הרבה מבחר..

15 שנה לא ביקרתי שם, התחלתי להתרגש....

הגענו למקום, ואני מעבירה ידיים בין הבגדים,עוברת בגד בגד, לא לפספס כלום-

אנה מדברת אליי,אני פונה אליה ואומרת-

אנה, עכשיו אני לא פנויה לשום דבר, רק אני בחוויה שלי כאן...

אז היא להלכה לאבא...

 עלתה איתו למעלה – לבגדי הגברים, הילדים והטקסטיל לבית...

בילינו כמה שעות שם... הצטיידנו בבגדים- למיכה, לאנה, לי, ( הבנים לא רצו)- וקנינו גם וילונות, מפות , כריות ועוד דברים לבית ( שלחנו בחבילה ).

אכן בילינו שם כמה שעות של אושר- 

ומה עם הילדים אתם שואלים?

זה אזור מאד מאד בטוח- זה מין רבוע כזה של חנויות מאד יקרות ,

חנויות מותגים מערביות עם בגדים מערביים,

לשם באים לקניות כל אותם זרים שגרים בדלהי, עובדים בדלהי ומחפשים אופנה מערבית-

לכן היה בטוח לתת לילדים להסתובב שם,

הם ירדו לרחוב, הסתובבו עד שנמאס להם, אחכ מיכה לקח אותם לבית קפה ,

ואני המשכתי... זה היה ברור שאי אפשר להפריע לי בחוויה שלי...

אנוקי אהובתי...

יצאנו משם- אחרי שעשינו רכישה בסכום כמעט זהה לשכירות חודשית בגואה... אבל – גם שמטיילים בתקציב תרמילאי משודרג- מותר לפעמים לחרוג בגדול...

חזרנו לאזור המלון, למיין באזאר-

שוב במטרו ( שכמו בסרטים פשוט הופיעה התחנה מול הפרצוף שלנו).

היינו מאושרים מהיום הנפלא הזה ( כולנו).

 דלהי האירה לנו את פניה, חיבקה אותנו ונתנה לנו להרגיש נפלא.

בדרכנו חזרה גילינו גם המון דוכנים של מומו במיין באזר ( כמו דים סאם רק טיבטי),

והילדים שכל ימינו בדרמסלה לא התלהבו מהמומו ורק בימינו האחרונים שם פתאם גילו את זה –

חגגו על הדוכנים במיין באזר..

שוב , אוכל- החוט המקשר הנפלא ביותר...

חזרנו  מאושרים וקצת עצובים על זה שמחר כבר עוזבים...

אם היינו יודעים שיהיה ככ טוב בפעם הזאת, היינו נשארים כמה ימים בדלהי...

ושלא תחשבו שלא חשבנו ברגע האחרון לדחות את הטיסה...

אבל היו לנו כרטיסי טיסה , בדקנו את האפשרות להזיז את זה אבל המחיר היה יותר מכפול, ולהכפיל את זה בחמש זה כבר הוצאה גדולה מידי... אז לא שינינו את כרטיסי הטיסה.

כשהיום טוב, אז גם הערב טוב-

נהנינו לנו מאד במלון- והילדים שככ שמחו על טלויזיה בחדר- רצו רק שנניח להם לנפשם וניתן להם לצפות בסרטים האמריקאים המדובבים להודית...

וכך, אפילו אנחנו הצלחנו לטייל לבדנו במיין באזר, כמו היינו זוג טיילים צעירים ומשוחררים...

דלהי , אני שוב אוהבת אותך

תודה על הארוח הנפלא

תודה על החוויה המתקנת .

מחר אנחנו טסים לגואה-

מדינה אחרת, אקלים אחר, שפה אחרת , אנשים אחרים

ותקציב אחר ( אחת המדינות היקרות בהודו, אם לא ה...)

היה ככ טוב מאז שהתחלנו לזוז- אמריצר, אחכ דלהי- אני יודעת שבגואה יהיה נפלא 

במטרו לקראת יום ארוך בעיר גדולה- מספר טלפון של אבא על היד של אנה

אב ובתו בריקשת אופניים

אסור לצלם מבפנים... מרחוק אי אפשר להתחיל ולדמיין את המקום המדהים הזה 

מסיימים יום וחוזרים במטרו- דלהי, ההייית או חלמתי חלום?