דרמסלה

אז כמו שסיפרתי קודם, הילדים שבכלל לא רצו לנסוע לשנה, ביקשו להגיע למקום עם ישראלים, ואנחנו נענינו לבקשתם ונסענו לדרמסלה.

לפני 20 שנה, בגלגולי הקודם כטיילת- ביליתי שנה מחיי במקום הזה,

לא ברצף אבל אם מחברים את כל החודשים שהייתי שם זה יוצא כמעט 12 חודשים).

החלק הראשון היה במקלאוד גאנג שזה בעצם המושבה הטיבטית והחלק השני היה בבגסו שזה הכפר ההודי ליד.

מן הסתם אם ביליתי שם ככ הרבה – אהבתי את המקום והאנשים.

הנסיעה לשם , נסיעת לילה של 12  שעות( +-) יאמר לזכותה שהיא ממש נוחה- מושבים שנפתחים עד חצי מצב מיטה ,אחלה תנאים. הנסיעה בהרים עם פיתולים מטורפים,

אבל כמו הרבה נסיעות בהודו- פשוט צריך לסמוך על הנהג(וכדאי גם על היקום ).

בכמה שעות האחרונות של הנסיעה- כשהתחיל נוף ההרים המדהים, התחילו הפיתולים היפיפים,כבר לא יכולתי לישון,הנוף הזה נצבר לי חזק בלב וגם בחושך המואר באור הלבנה  הוא ריגש אותי.

הכנתי את עצמי לשינוי, בכל זאת עברו 20 שנה, כל העולם השתנה וגם שם.

הגענו לבגסו – כשהייתי שם בעבר,זה היה כפר קטן, הרבה טרסות חקלאיות ירוקות, עליה תלולה ורצינית , ברז שממנו פונים אל הבתים, גסט האוס אחד קטן עם ארבעה חדרים וכמה בתים  של הודים שאצלם גרו מעט התיירים שהיו כאן.

הדבר היחיד שנשאר מפעם הייתה העלייה התלולה...

הטרסות הוחלפו בחנויות מסעדות, גסט האוסים והמון ישראלים...

הגענו אל הגסט האוס המומלץ עי הלונלי פלנט,

היה כתוב שזה הגסט האוס החדיש והנקי בבגסו, היה לו את השם של הגסט האוס שהיה כשאני גרתי שם ( גרתי בבית ממול), אבל חשבתי לי שמישהו לקח את השם הזה, כי לא יכול להיות שזה אותו מקום, בכל זאת עברו 20 שנה...

6 בבוקר, אני הולכת לחפש שם חדר

בעל המקום מסתכל עליי- אני מכיר אותך- הוא אומר.

אני מסתכלת עליו- איך קוראים לך? -אני שואלת

                                              - אניל- הוא עונה .

                                   -  אניל? אז כן אתה מכיר אותי, גרתי כאן לפני 20 שנה ...

מודה שזה היה מרגש,לשנינו. 

מסתבר שאניל גדל והתפתח עם השנים והפך לגסט האוס גדול משגשג ואיכותי.

החדרים אצלו יחסית יקרים , אבל שווים ובגלל שלא היו הרבה דברים אחרים טובים ופנויים " נאלצנו " לקחת את הסוויטה – שהיתה אמנם יקרה , אבל שוווהההה...

הילדים היו בעננים( תרתי משמע- בדרמסלה אתה חצי מהיום בתוך ענן, פשוט רואה את העננים זזים בגובה שלך)- בכל זאת סוויטה עם נוף משגע.

ואנחנו אמרנו שנהיה כאן יומיים ובנתיים נחפש משהו בתקציב שלנו ויותר גבוה בהר, היכן שיש יותר טבע.

אז כמו שסיפרתי בבלוג הקודם שההתחלה היתה מבטיחה- עכשיו התחילו הבעיות...

ראשונה היתה אני שכבר באותו בוקר נשכבתי עם כאבי בטן נוראיים .. לשמחתי חצי יום במיטה וזה עבר. אחהצ גוני התחיל עם הבטן ולמחרת שפע...מזל שהיינו בתנאי דה לוקס, אם כבר להיות חולה אז במקום בו המיטה נוחה...

בעיות בבטן כמו שיכולות להיות בהודו ( ולמי שלא מכיר- הכאב הוא כמו סכין שחותכת אותך בבטן), כולל חום גבוה שהגוף העלה כדי לסלק את הטפיל...

חום גבוה כולל כמה הזיות פה ושם , אבל יום יומיים וכולם בריאים.( ותודה לשמן זרעי אשכוליות שעוזר כל כך בבעיות קיבה).

מזל שהיינו בתנאים טובים.

אבל מה? זה השפיע על המצברוח-

שפע, שמראש לא רצה לנסוע, ובדלהי כבר הודיע שהודו בעצם זה לא כזה נורא, ולא ככ מלוכלכת כמו שחשב והאוכל ממש מדהים... אז כאן בין אדי המחלה הוא כבר דיבר אחרת...

לא אפרט, אבל תקציר הדברים היה- אני רוצה הביתה ואין כאן ילדים בגילי ....

ואני, מזדהה איתו ומחליטה לעשות הכל כדי שיהיה לו טוב ולמצוא לו חברה של בני גילו.

התחלתי לארוב למשפחות מטיילים ולתחקר אותם, אולי יש ילד או ילדה בגילו...

האישה הראשונה שפגשתי עם ילד – קפצתי עליה והתחלתי לתחקר אותה, מסתבר שהם כמה משפחות שנמצאות עכשיו בגסט האוס, אמנם אין ילדים בגילו, אבל יש שם משפחות וילדים ומטבח משותף וזהלמעלה בהרים ...

בקיצור, נמצא המקום החדש שלנו ולשם עברנו.

היום הראשון היה קשה, כל אחד מהילדים עם המשבר שלו והקושי שלו, וכל הזמן ברקע- אבל למה לשנה? לא מספיק לכם חצי שנה?

אבל למחרת- משהו השתנה... לא היינו מודעים לתאריך, אבל בדיעבד קלטתי שזה יום שישי... גם יום שישי עם הקסם שלו וגם היום בו יצאנו מהארץ...

היום  הזה ,היה יום מיוחד.

יום מחונן, יום מרגש, יום שהזכיר למה עשינו את זה, איך אנחנו רוצים שתהיה לנו השנה הזאת...

נכנסתי לחדר הילדים – גוני ישב וצבע מנדלה, שפע לימד את אנה חשבון, רגע אידילי ולא מובן מאליו...

 אחכ ישבנו כולנו ושיחקנו ספיד, התפוצצנו מצחוק ואני חשבתי לי- מתי בפעם האחרונה היתה לי הנחת פשוט לשבת עם הילדים ולשחק איתם משחקי קלפים, מבלי שהמוח שלי יהיה מוטרד בכל המשימות שנשארו לי למהלך היום?

היה מין רוגע כזה, תחושת ביחד מאד חזקה שריגשה אותי וחילחלה לכולנו לעצמות...

זה לא שלא יהיו עוד משברים, עוד אכזבות, עוד רגעים קשים, אבל רגעי האושר הולכים וגדלים מיום ליום, והביחד שלנו הוא המתנה הנפלאה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו.

הימים עברו עלינו בנעימים – בילוי הזמן בחברותא עם עוד משפחות עשתה לכולם טוב , אפילו שלא היו ילדים בגילו של שפע, משהו בו נרגע...

 עדיין הוא היה מעדיף להיות בארץ, אבל אני מקוה שעם הזמן, ועם השתרשות הטיול , הוא יצליח לשחרר את האחזות הזאת .

ספטמבר 2014- הגענו להודו

 דלהי. ספטמבר 2014

הזהירו אותי- תתכונני שיהיה משבר, תדעי שצריך להתרגל לסדר חדש,

פתאום המקום הבטוח והמוכר של כל אחד כבר לא קיים,

עכשיו שנמצאים כל היום יחד צריך לראות מה לעשות עם הזמן הזה...

הכינו אותי, הזהירו אותי.. אבל חשבתי- לכולם זה ככה- אבל לי? לי זה לא יקרה...

הודו? הייתי מספיק שנים בהודו בשביל להרגיש שם בבית.
להיות יחד כל המשפחה? אני הרי מחכה לזה.
אנחנו? קטן עלינו.. אנחנו מגובשים, יש לנו דינמיקה משפחתית טובה... אנחנו מעל זה...

כמו שאומרים-יש דברים הם מעבר למובן ויש דברים שצריך לעבור.

כשלוקחים חמישה אנשים בגילאים שונים, עם רצונות שונים, עם צרכים שונים- שמים אותם יחד ואומרים- עכשיו תהיו יחד שנה שלמה, עכשיו תטיילו, תהנו, תבלו ותהיו בחופש- צריך לצפות לתגובות שונות .
ואכן, התגובות היו שונות ...

זה התחיל בשפע, הבכור בן ה13, אם במהלך השנה האחרונה הבנו שזו האפשרות האחרונה  מבחינתנו לנסוע, כי אחרי זה הוא יהיה כבר מתבגר מידי ולא ירצה יותר לנסוע, הגיע החופש הגדול שהיה בשבילו חופש גדול במלוא מובן המילה.

חופש של תחילת ההתבגרות- שינה במשך הבוקר, ערות במשך הלילה,חברים, ים גלישה... חופש שממש קשה לנסוע אחריו, שממש עושה חשק להישאר ולא לעזוב את ההתבגרות החברתית שנרקמת לה.

ככל שהתקרב זמן הנסיעה שפע פחות ופחות רצה לנסוע.

ואם שפע לא רוצה לנסוע, אז האחים שלו שנאמנים לו ביותר נסחפו אחריו..

מספיק היה לשמוע את אנה ( הקטנה)  מספרת לאנשים שפגשנו בתחילת הטיול – ההורים שלנו? הם לא הקשיבו לנו... לא ענין אותם שלא רצינו לנסוע.

הם החליטו שנוסעים והכריחו אותנו...( כנות הייתה תמיד הצד החזק של אנה).

אז זו נקודת הפתיחה שלנו –

 שפע אחד שלא רוצה לנסוע, אחים שלו שהולכים אחריו באש ובמים ואם הוא לא רוצה אז ברור שגם הם לא ושני הורים שהולכים עם החלום שלהם, מגשימים אותו, אפילו שלא בטוח שהוא עדיין רלוונטי...

אז את כל הקלחת הזאת- הבאנו להודו.

ואני חשבתי שהכל ילך חלק...

ההתחלה היותה מבטיחה – נחתנו בדלהי, כבר למשמע ההודית ולמראה ההודים, העיניים שלי החלו לדמוע מרוב התרגשות.

יציאה מהשדה תעופה- הריח, הריח הזה של הודו, למי שזו לו פעם ראשונה זה יכול להיות קשה , אך למי  שאוהב את הודו, מחובר להודו.. זה תמיד מרגש מחדש-לאנה זה היה קשה...

ואני? אני מתרגשת, העיניים שלי נוצצות מאושר...

הגענו למלון מפנק( מיכה לא לקח סיכון, והזמין לנו מלון כמו שצריך- עם מזגן מעולה, עם סדינים נקיים , עם מיטות נוחות, עם מקלחת נקיה וחדשה ... פרטים קטנים שהם ממש לא מובן מאליו בהודו).

אמנם ברגע שיצאנו מהחדר דלהי היכתה בנו בכל כוחה- חם, לח, צפירות מכל עבר, הרבה אנשים, דלהי, כמו שדלהי יכולה להיות.

מיכה ואני מרוגשים, כמו שני ילדים קטנים שנחתו שוב בארץ האהובה עליהם.

לחות ? זאת דלהי... צפירות בלתי פוסקות? זאת דלהי.. פרות ברחוב? זאת דלהי... הריח? זאת דלהי...על הטוב ועל הרע, אנחנו אוהבים אותה..

והנה, מול עינינו הופיע דוכן הצ'אנה מסאלה- אותו אוכל רחוב החביב עלינו. מה יותר טוב מזה?

קדימה- יושבים ואוכלים. והילדים? הילדים מבסוטים, הם אוהבים את זה ..

בגלל שזה ברחוב אפשר להכין לאנה מנה בלי חריף, מושלם.

אוקי, ממשיכים ללכת... לכלוך? עשן? זאת דלהי.

והילדים? יאמר לזכותם שהם זרמו...

דוקא גוני הזורם מכולם בד"כ ,היה קצת בשוק, יכולתי לראות לפי הבעת הפנים שלו,

אולי זה היה בהשפעת העכבר שהוא ראה רץ בלובי ,מיד כשהגענו  למלון, אולי זה פשוט היה גדול עליו כל השאון הזה של שלהי, אבל באופן מפתיע דוקא לו היה קצת קשה.

אוקי, אז אכלנו צ'אנה מסאלה ואח"כ תפוחי אדמה מטוגנים עם מסאלה (עוד אחד ממאכלי הרחוב הנפלאים), והסתובבנו קצת בקונאט פלייס, וקצת במיין בזאר. אוקיי. מה עכשיו?

מה לעזאזל עושים עם הילדים בדלהי???

ככ הרבה פעמים הייתי בדלהי, תמיד שמחתי לחזור אל העיר הזאת הססגונית, עם שפע הבזארים וחנויות הסטוקים, לנבור בדוכני הבדים, לקנות סחורה... לפגוש חברים מטיילים שבדיוק הגיעו לדלהי.

אבל זה שייך לעבר, לתקופה אחרת.

עכשיו זמני לא באמת בידיי, עכשיו לאן שאני הולכת יש 3 ילדים איתי שאני לא יכולה להשאיר אותם אצל חברים וללכת לעניני השווקים שלהי בדלהי.

מה עושים???

האמת, שאלה טובה, ולא שיש לי פתרון – כי הרי לא תכננו כלום...

 אולי אם היינו יותר יסודיים היינו בודקים אפשרויות בילוי עם ילדים בדלהי, היינו מגלים הרבה דברים שאפשר לעשות... אבל לא עשינו , ומה שנשאר לנו הוא להסתובב תלושים ומבולבלים בדלהי ולנסות להבין איך אנחנו הולכים להעביר את 364 הימים שנשארו לנו...

מזל שמיכה היה בסביבה להזכיר- אנחו בסה"כ יום אחד בהודו, רגע, בואי ננשום , הכל יהיה בסדר...

הצלחנו להעביר את הזמן איכשהו, בסה"כ שאתה בחופש זה לא סבל כזה גדול- ועדיין יש דברים מענינים חדשים ושונים- אוטו ריקשה, אוכל רחוב , הודים והרבה מהם, קצת שיחות עם חברים בסקייפ ( וויפי מעולה במלון, שוב דבר לא מובן מאליו) והסתובבות ברחוב.

כשיצאנו מהארץ ידענו שאנחנו נוחתים בדלהי ולמחרת נוסעי לג'יבי ,

כפר בצפון שלא הכרנו אבל שמענו עליו.

אבל לאחר כמה  שעות בלבד בהודו הבנו שמה שהילדים רוצים זה מקום עם ישראלים,

אז פחות מ24 שעות בהודו כבר שינינו תכניות- וקנינו כרטיסים לדרמסלה.

דרמסלה- טיבטים אנחנו בדרך אליכם

דלהי- מבטיחה שבפעם הבאה שנגיע יהיה טוב יותר

מקבלים החלטה ויוצאים לדרך

אז יצאנו לדרך... משפחה – 3 ילדים, 2 הורים ושנה אחת..

בהתייעצות משותפת החלטנו לקרוא לעצמו משפחה בתנועה , אני רציתי משפחה בתנועה לשנה, הילדים צחקו עליי שלכל דבר אני מכניס את השנה,והעדיפו משפחה בתנועה.
אז עכשיו זה השם שלנו, עד הודעה חדשה ...

שלבי היציאה למסע היו מדויקים ונכונים- פיננינו את הבית בראשון לספטמבר וטסנו רק בחמישי לספטמבר , כך שהיינו ללא בית, עם תרמילים ארוזים למסע, מזוודה לשבוע הנוכחי והרבה חברים שהזמינו אותנו לבוא ולהתארח.
הרגשתי כמו בביקור מולדת- להספיק להפגש ולהפרד מאלה הקרובים אליי יחד עם סידורים אחרונים לקראת הנסיעה כשאנחנו  ללא בית אלא אצל חברים שאירחו אותנו בנדיבות רבה.

בכלל מרגע קבלת ההחלטה הסופית על הנסיעה ( חודשיים לפני), התחושה כבר היתה שונה-כל משימה שבוצעה קירבה למסע והשילה עוד "מעמסה".
 זה התחיל בקבלת ההחלטה ובחירה במסע,
מרגע קבלת ההחלטה לא נתנו  לפחדים להוביל אותנו.
הפחדים היו לפני, עכשיו התקבלה החלטה ויש מקום רק לאמונה .
אמונה שנצליח להוציא את זה לפועל ונצליח להתפרנס ולהתקיים במהלך המסע. 

השלב הבא היה להודיע בעבודה על התפטרות, אחרי זה נראה שכבר יהיה קשה לחזור אחורה.
אח"כ השכרת הבית, מה1 לספטמבר אנחנו ללא בית.
השלב הבא קניית כרטיסים, לארוז את הבית ולאפסן במכולה עוד ועוד פרטים ושלבים שקירבו אל המסע וכמובן הימים שהלכו והתקרבו אל תאריך היציאה.

וכמו כל ארוע גדול ומרגש , התאריך הנקבע מגיע ,
גם כאן-  הגיע ה5 לספטמבר יום הנסיעה- והנה אנחנו על המטוס .
הנה אנחנו במוסקבה ( הטיסה הזולה ביותר),
והנה אנחנו בדלהי- 5 אנשים 5 תרמילים, 3 תיקי גב וטרולי לספרים.
אולי זה ישמע מוזר, אבל יש רגעים שאני מסתכלת על המשפחה שלי ומתמלאת גאווה .
לראות אותנו עם תרמילי גב, לראות את הילדים, כל אחד סוחב את התרמיל שלו לשנה הקרובה,
הולכים ככה בשדות תעופה, יוצאים ככה מהמונית למלון- זה מרגש אותי,
להיות משפחה מטיילת, גם אם זה רק לשנה,
זה ממלא אותי בגאווה- חלמנו על זה ( גם אם חלמנו על משהו שיהיה לכמה שנים ובסוף בחרנו רק בשנה), והנה אנחנו מגשימים את זה . 

זה קורה, זה אמיתי, אנחנו בהודו!!!

למה לצאת למסע?

שנים שאנחנו חולמים על זה....

בשנים הראשונות דיברנו על זה , דיברנו על זה ודיברנו על זה ודיברנו על זה ...
אפילו באחד מימי ההולדת של בעלי הוא ביקש במקום מתנה- פאוץ שכל אחד יתן קצת כסף לנסיעה להודו....(זה היה לפני עשר שנים, אבל מי סופר...)

חזרנו מהודו לפני 16 שנה ( לפני שהכרנו כל אחד טייל בהודו ובמזרח, ואחרי שנה יחד נסענו לחצי שנה בהודו).
זה היה מזמן ותמיד דיברנו על זה שנחזור להודו...

כשנולד שפע, הבן הבכור, ידענו שמתישהוא נסע איתו להודו, עוד רגע, עוד שניה.
כשהיה תינוק והייתי שוטפת לו את הטוסיק בברז הייתי שוטפת עם מים קרים, שיתרגל... כי בהודו לא בכל מקום יש מים חמים...

עם השנים, נולדו עוד ילדים וחלום הודו נדחק לפינה .

מדי פעם זה צץ ועלה בנסיבות החיים.
 שפע, צריך לעלות לכיתה א, ואנחנו ממש לא רצינו לשלוח אותו לבהס רגיל- אז אוקי, נסע להודו, נדחה את הקץ... אבל פתאם היתה יוזמה להקמת בהס אלטרנטיבי- הצטרפנו ליוזמה ולא נסענו.

היה שלב שכבר היינו ממש קרובים לנסיעה, אפילו התחלנו חיסונים לילדים, ואז , אנה, הקטנה הגיבה רע מאד מאד לחיסונים. הפסקנו הכל ודחינו את הנסיעה.

לא נעים להגיד, אבל איפשהוא בפנים ,עם השנים ,הבנו שזה לא יקרה,
אנחנו כבר לא נסע להודו...ואפילו כבר הפסקנו לדבר על זה ...

בשנה וחצי האחרונות- הייאוש התחיל לחלחל.
נמאס לי .
מזה שאנחנו עובדים ועובדים ולא מרוויחים מספיק בשביל לחיות טוב,
מזה שאין לנו זמן פנוי ונחת לעשות דברים סתם,
מזה שבכל האינטנסיביות הזאת לא נמצאים כמעט עם הילדים ושכבר נמצאים איתם, אין כוח, אין חשק ואין את הסבלנות פשוט להיות...
מזה שהכל הולך ונהיה יותר ויותר יקר ורמת ההכנסה לא עולה ,
מזה ששנים האמנו שהמצב ישתפר והוא רק הולך ונעשה גרוע יותר.
אפשר להגיד שהגעתי לייאוש.
אני, טיפוס אופטימי ושמח, הגעתי לייאוש ומאסתי בכל .

חשבתי שהחיים יכולים להראות אחרת, שהם צריכים להראות אחרת, שמגיע לנו משהו אחר...

לא זוכרת אפילו איך זה קרה אבל התחלתי לקרוא בלוגים וסיפורים של טיילים.

ופתאם נזכרתי .

שפעם, לפני הרבה שנים, שהייתי צעירה וטיילת האמנתי שהכל אפשרי,
כל מה שנרצה לעשות בחייים נוכל, 
שהחיים הם ממש פשוטים והדרך  הנכונה לחיות היא להיות טייל. 
אחרי כמה שנים של טיול, חזרתי לארץ , חזרתי לחיים "הרגילים",
אמנם זה לקח כמה שנים אבל בסופו של דבר זנחתי את הטיילת שבי , ושקעתי לחיי שגרה- זוגיות, הורות, אמהות, עבודה, עומס...

ועכשיו, בגיל 42, הרגשתי שאני לא יכולה יותר- שמשהו צריך להשתנות.
כי זה לא רק 40 השנים  שעברו , אלא זה השנים הבאות שמחכות...
איך אפשר להמשיך ולסחוב, להשאר בשמחה, להשאר בהנאה שאני כבר שחוקה ולא יכולה?
משהו צריך להשתנות, איזשהוא פסק זמן, מילוי מצברים.

ככ הרבה שנים עברו מאז שהייתי טיילת, שדרך החיים שלי היתה של חופש ,שההזדמנויות פשוט הופיעו מולי, שהכל קרה ובדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון.
יותר מידי שנים עברו מאז- שנים שהחדירו את הספקנות, את חוסר האמונה בזה שמפגשים בחיים מזמנים למקומות חדשים, שאני יכולה ליצור , להתפתח ולהתפרנס בכל מקום בו אהיה...
יותר מידי שנים שעברו והשאירו קצת מידי אמונה...

אבל כן ישנה תקוה קטנה- בעיקר הזכרון  -
שהחיים מחייכים אלינו,
שכשיוצאים למסע מתגלית הדרך, שבחיים יש עוד דברים חוץ מבית, עבודה , חוגים והסעות.

רק בשביל זה צריך לצאת למסע... בשביל להזכר...

אבל הפחד , הפחד...
מה יהיה אם לא נצליח? מה יהיה אם לא נסתדר? מה יהיה אם ההזדמנויות לא יקרו בדרכנו?
 מה יהיה ומה יהיה ...

המחשבה על להיות טייל ולהפוך לגמרי את העולם שאנחנו מכירים, שהילדים מכירים, היתה גדולה עלינו,
על שנינו.. אז החלטנו לתחם את זה בזמן... להקצות לזה שנה.

 שנה זה דבר שקל יותר לעיכול, זה דבר שיש לו התחלה ויש לו סוף, וזה דבר שכרגע יכולנו לאפשר ללב המכווץ והמפוחד שלנו להסכים לו, יכולנו להתמודד, עכשיו נשאר רק לקבל את ההחלטה שיוצאים למסע  ולהתחיל להניע לזה...