מקבלים החלטה ויוצאים לדרך

אז יצאנו לדרך... משפחה – 3 ילדים, 2 הורים ושנה אחת..

בהתייעצות משותפת החלטנו לקרוא לעצמו משפחה בתנועה , אני רציתי משפחה בתנועה לשנה, הילדים צחקו עליי שלכל דבר אני מכניס את השנה,והעדיפו משפחה בתנועה.
אז עכשיו זה השם שלנו, עד הודעה חדשה ...

שלבי היציאה למסע היו מדויקים ונכונים- פיננינו את הבית בראשון לספטמבר וטסנו רק בחמישי לספטמבר , כך שהיינו ללא בית, עם תרמילים ארוזים למסע, מזוודה לשבוע הנוכחי והרבה חברים שהזמינו אותנו לבוא ולהתארח.
הרגשתי כמו בביקור מולדת- להספיק להפגש ולהפרד מאלה הקרובים אליי יחד עם סידורים אחרונים לקראת הנסיעה כשאנחנו  ללא בית אלא אצל חברים שאירחו אותנו בנדיבות רבה.

בכלל מרגע קבלת ההחלטה הסופית על הנסיעה ( חודשיים לפני), התחושה כבר היתה שונה-כל משימה שבוצעה קירבה למסע והשילה עוד "מעמסה".
 זה התחיל בקבלת ההחלטה ובחירה במסע,
מרגע קבלת ההחלטה לא נתנו  לפחדים להוביל אותנו.
הפחדים היו לפני, עכשיו התקבלה החלטה ויש מקום רק לאמונה .
אמונה שנצליח להוציא את זה לפועל ונצליח להתפרנס ולהתקיים במהלך המסע. 

השלב הבא היה להודיע בעבודה על התפטרות, אחרי זה נראה שכבר יהיה קשה לחזור אחורה.
אח"כ השכרת הבית, מה1 לספטמבר אנחנו ללא בית.
השלב הבא קניית כרטיסים, לארוז את הבית ולאפסן במכולה עוד ועוד פרטים ושלבים שקירבו אל המסע וכמובן הימים שהלכו והתקרבו אל תאריך היציאה.

וכמו כל ארוע גדול ומרגש , התאריך הנקבע מגיע ,
גם כאן-  הגיע ה5 לספטמבר יום הנסיעה- והנה אנחנו על המטוס .
הנה אנחנו במוסקבה ( הטיסה הזולה ביותר),
והנה אנחנו בדלהי- 5 אנשים 5 תרמילים, 3 תיקי גב וטרולי לספרים.
אולי זה ישמע מוזר, אבל יש רגעים שאני מסתכלת על המשפחה שלי ומתמלאת גאווה .
לראות אותנו עם תרמילי גב, לראות את הילדים, כל אחד סוחב את התרמיל שלו לשנה הקרובה,
הולכים ככה בשדות תעופה, יוצאים ככה מהמונית למלון- זה מרגש אותי,
להיות משפחה מטיילת, גם אם זה רק לשנה,
זה ממלא אותי בגאווה- חלמנו על זה ( גם אם חלמנו על משהו שיהיה לכמה שנים ובסוף בחרנו רק בשנה), והנה אנחנו מגשימים את זה . 

זה קורה, זה אמיתי, אנחנו בהודו!!!