למה לצאת למסע?

שנים שאנחנו חולמים על זה....

בשנים הראשונות דיברנו על זה , דיברנו על זה ודיברנו על זה ודיברנו על זה ...
אפילו באחד מימי ההולדת של בעלי הוא ביקש במקום מתנה- פאוץ שכל אחד יתן קצת כסף לנסיעה להודו....(זה היה לפני עשר שנים, אבל מי סופר...)

חזרנו מהודו לפני 16 שנה ( לפני שהכרנו כל אחד טייל בהודו ובמזרח, ואחרי שנה יחד נסענו לחצי שנה בהודו).
זה היה מזמן ותמיד דיברנו על זה שנחזור להודו...

כשנולד שפע, הבן הבכור, ידענו שמתישהוא נסע איתו להודו, עוד רגע, עוד שניה.
כשהיה תינוק והייתי שוטפת לו את הטוסיק בברז הייתי שוטפת עם מים קרים, שיתרגל... כי בהודו לא בכל מקום יש מים חמים...

עם השנים, נולדו עוד ילדים וחלום הודו נדחק לפינה .

מדי פעם זה צץ ועלה בנסיבות החיים.
 שפע, צריך לעלות לכיתה א, ואנחנו ממש לא רצינו לשלוח אותו לבהס רגיל- אז אוקי, נסע להודו, נדחה את הקץ... אבל פתאם היתה יוזמה להקמת בהס אלטרנטיבי- הצטרפנו ליוזמה ולא נסענו.

היה שלב שכבר היינו ממש קרובים לנסיעה, אפילו התחלנו חיסונים לילדים, ואז , אנה, הקטנה הגיבה רע מאד מאד לחיסונים. הפסקנו הכל ודחינו את הנסיעה.

לא נעים להגיד, אבל איפשהוא בפנים ,עם השנים ,הבנו שזה לא יקרה,
אנחנו כבר לא נסע להודו...ואפילו כבר הפסקנו לדבר על זה ...

בשנה וחצי האחרונות- הייאוש התחיל לחלחל.
נמאס לי .
מזה שאנחנו עובדים ועובדים ולא מרוויחים מספיק בשביל לחיות טוב,
מזה שאין לנו זמן פנוי ונחת לעשות דברים סתם,
מזה שבכל האינטנסיביות הזאת לא נמצאים כמעט עם הילדים ושכבר נמצאים איתם, אין כוח, אין חשק ואין את הסבלנות פשוט להיות...
מזה שהכל הולך ונהיה יותר ויותר יקר ורמת ההכנסה לא עולה ,
מזה ששנים האמנו שהמצב ישתפר והוא רק הולך ונעשה גרוע יותר.
אפשר להגיד שהגעתי לייאוש.
אני, טיפוס אופטימי ושמח, הגעתי לייאוש ומאסתי בכל .

חשבתי שהחיים יכולים להראות אחרת, שהם צריכים להראות אחרת, שמגיע לנו משהו אחר...

לא זוכרת אפילו איך זה קרה אבל התחלתי לקרוא בלוגים וסיפורים של טיילים.

ופתאם נזכרתי .

שפעם, לפני הרבה שנים, שהייתי צעירה וטיילת האמנתי שהכל אפשרי,
כל מה שנרצה לעשות בחייים נוכל, 
שהחיים הם ממש פשוטים והדרך  הנכונה לחיות היא להיות טייל. 
אחרי כמה שנים של טיול, חזרתי לארץ , חזרתי לחיים "הרגילים",
אמנם זה לקח כמה שנים אבל בסופו של דבר זנחתי את הטיילת שבי , ושקעתי לחיי שגרה- זוגיות, הורות, אמהות, עבודה, עומס...

ועכשיו, בגיל 42, הרגשתי שאני לא יכולה יותר- שמשהו צריך להשתנות.
כי זה לא רק 40 השנים  שעברו , אלא זה השנים הבאות שמחכות...
איך אפשר להמשיך ולסחוב, להשאר בשמחה, להשאר בהנאה שאני כבר שחוקה ולא יכולה?
משהו צריך להשתנות, איזשהוא פסק זמן, מילוי מצברים.

ככ הרבה שנים עברו מאז שהייתי טיילת, שדרך החיים שלי היתה של חופש ,שההזדמנויות פשוט הופיעו מולי, שהכל קרה ובדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון.
יותר מידי שנים עברו מאז- שנים שהחדירו את הספקנות, את חוסר האמונה בזה שמפגשים בחיים מזמנים למקומות חדשים, שאני יכולה ליצור , להתפתח ולהתפרנס בכל מקום בו אהיה...
יותר מידי שנים שעברו והשאירו קצת מידי אמונה...

אבל כן ישנה תקוה קטנה- בעיקר הזכרון  -
שהחיים מחייכים אלינו,
שכשיוצאים למסע מתגלית הדרך, שבחיים יש עוד דברים חוץ מבית, עבודה , חוגים והסעות.

רק בשביל זה צריך לצאת למסע... בשביל להזכר...

אבל הפחד , הפחד...
מה יהיה אם לא נצליח? מה יהיה אם לא נסתדר? מה יהיה אם ההזדמנויות לא יקרו בדרכנו?
 מה יהיה ומה יהיה ...

המחשבה על להיות טייל ולהפוך לגמרי את העולם שאנחנו מכירים, שהילדים מכירים, היתה גדולה עלינו,
על שנינו.. אז החלטנו לתחם את זה בזמן... להקצות לזה שנה.

 שנה זה דבר שקל יותר לעיכול, זה דבר שיש לו התחלה ויש לו סוף, וזה דבר שכרגע יכולנו לאפשר ללב המכווץ והמפוחד שלנו להסכים לו, יכולנו להתמודד, עכשיו נשאר רק לקבל את ההחלטה שיוצאים למסע  ולהתחיל להניע לזה...