ספטמבר 2014- הגענו להודו

 דלהי. ספטמבר 2014

הזהירו אותי- תתכונני שיהיה משבר, תדעי שצריך להתרגל לסדר חדש,

פתאום המקום הבטוח והמוכר של כל אחד כבר לא קיים,

עכשיו שנמצאים כל היום יחד צריך לראות מה לעשות עם הזמן הזה...

הכינו אותי, הזהירו אותי.. אבל חשבתי- לכולם זה ככה- אבל לי? לי זה לא יקרה...

הודו? הייתי מספיק שנים בהודו בשביל להרגיש שם בבית.
להיות יחד כל המשפחה? אני הרי מחכה לזה.
אנחנו? קטן עלינו.. אנחנו מגובשים, יש לנו דינמיקה משפחתית טובה... אנחנו מעל זה...

כמו שאומרים-יש דברים הם מעבר למובן ויש דברים שצריך לעבור.

כשלוקחים חמישה אנשים בגילאים שונים, עם רצונות שונים, עם צרכים שונים- שמים אותם יחד ואומרים- עכשיו תהיו יחד שנה שלמה, עכשיו תטיילו, תהנו, תבלו ותהיו בחופש- צריך לצפות לתגובות שונות .
ואכן, התגובות היו שונות ...

זה התחיל בשפע, הבכור בן ה13, אם במהלך השנה האחרונה הבנו שזו האפשרות האחרונה  מבחינתנו לנסוע, כי אחרי זה הוא יהיה כבר מתבגר מידי ולא ירצה יותר לנסוע, הגיע החופש הגדול שהיה בשבילו חופש גדול במלוא מובן המילה.

חופש של תחילת ההתבגרות- שינה במשך הבוקר, ערות במשך הלילה,חברים, ים גלישה... חופש שממש קשה לנסוע אחריו, שממש עושה חשק להישאר ולא לעזוב את ההתבגרות החברתית שנרקמת לה.

ככל שהתקרב זמן הנסיעה שפע פחות ופחות רצה לנסוע.

ואם שפע לא רוצה לנסוע, אז האחים שלו שנאמנים לו ביותר נסחפו אחריו..

מספיק היה לשמוע את אנה ( הקטנה)  מספרת לאנשים שפגשנו בתחילת הטיול – ההורים שלנו? הם לא הקשיבו לנו... לא ענין אותם שלא רצינו לנסוע.

הם החליטו שנוסעים והכריחו אותנו...( כנות הייתה תמיד הצד החזק של אנה).

אז זו נקודת הפתיחה שלנו –

 שפע אחד שלא רוצה לנסוע, אחים שלו שהולכים אחריו באש ובמים ואם הוא לא רוצה אז ברור שגם הם לא ושני הורים שהולכים עם החלום שלהם, מגשימים אותו, אפילו שלא בטוח שהוא עדיין רלוונטי...

אז את כל הקלחת הזאת- הבאנו להודו.

ואני חשבתי שהכל ילך חלק...

ההתחלה היותה מבטיחה – נחתנו בדלהי, כבר למשמע ההודית ולמראה ההודים, העיניים שלי החלו לדמוע מרוב התרגשות.

יציאה מהשדה תעופה- הריח, הריח הזה של הודו, למי שזו לו פעם ראשונה זה יכול להיות קשה , אך למי  שאוהב את הודו, מחובר להודו.. זה תמיד מרגש מחדש-לאנה זה היה קשה...

ואני? אני מתרגשת, העיניים שלי נוצצות מאושר...

הגענו למלון מפנק( מיכה לא לקח סיכון, והזמין לנו מלון כמו שצריך- עם מזגן מעולה, עם סדינים נקיים , עם מיטות נוחות, עם מקלחת נקיה וחדשה ... פרטים קטנים שהם ממש לא מובן מאליו בהודו).

אמנם ברגע שיצאנו מהחדר דלהי היכתה בנו בכל כוחה- חם, לח, צפירות מכל עבר, הרבה אנשים, דלהי, כמו שדלהי יכולה להיות.

מיכה ואני מרוגשים, כמו שני ילדים קטנים שנחתו שוב בארץ האהובה עליהם.

לחות ? זאת דלהי... צפירות בלתי פוסקות? זאת דלהי.. פרות ברחוב? זאת דלהי... הריח? זאת דלהי...על הטוב ועל הרע, אנחנו אוהבים אותה..

והנה, מול עינינו הופיע דוכן הצ'אנה מסאלה- אותו אוכל רחוב החביב עלינו. מה יותר טוב מזה?

קדימה- יושבים ואוכלים. והילדים? הילדים מבסוטים, הם אוהבים את זה ..

בגלל שזה ברחוב אפשר להכין לאנה מנה בלי חריף, מושלם.

אוקי, ממשיכים ללכת... לכלוך? עשן? זאת דלהי.

והילדים? יאמר לזכותם שהם זרמו...

דוקא גוני הזורם מכולם בד"כ ,היה קצת בשוק, יכולתי לראות לפי הבעת הפנים שלו,

אולי זה היה בהשפעת העכבר שהוא ראה רץ בלובי ,מיד כשהגענו  למלון, אולי זה פשוט היה גדול עליו כל השאון הזה של שלהי, אבל באופן מפתיע דוקא לו היה קצת קשה.

אוקי, אז אכלנו צ'אנה מסאלה ואח"כ תפוחי אדמה מטוגנים עם מסאלה (עוד אחד ממאכלי הרחוב הנפלאים), והסתובבנו קצת בקונאט פלייס, וקצת במיין בזאר. אוקיי. מה עכשיו?

מה לעזאזל עושים עם הילדים בדלהי???

ככ הרבה פעמים הייתי בדלהי, תמיד שמחתי לחזור אל העיר הזאת הססגונית, עם שפע הבזארים וחנויות הסטוקים, לנבור בדוכני הבדים, לקנות סחורה... לפגוש חברים מטיילים שבדיוק הגיעו לדלהי.

אבל זה שייך לעבר, לתקופה אחרת.

עכשיו זמני לא באמת בידיי, עכשיו לאן שאני הולכת יש 3 ילדים איתי שאני לא יכולה להשאיר אותם אצל חברים וללכת לעניני השווקים שלהי בדלהי.

מה עושים???

האמת, שאלה טובה, ולא שיש לי פתרון – כי הרי לא תכננו כלום...

 אולי אם היינו יותר יסודיים היינו בודקים אפשרויות בילוי עם ילדים בדלהי, היינו מגלים הרבה דברים שאפשר לעשות... אבל לא עשינו , ומה שנשאר לנו הוא להסתובב תלושים ומבולבלים בדלהי ולנסות להבין איך אנחנו הולכים להעביר את 364 הימים שנשארו לנו...

מזל שמיכה היה בסביבה להזכיר- אנחו בסה"כ יום אחד בהודו, רגע, בואי ננשום , הכל יהיה בסדר...

הצלחנו להעביר את הזמן איכשהו, בסה"כ שאתה בחופש זה לא סבל כזה גדול- ועדיין יש דברים מענינים חדשים ושונים- אוטו ריקשה, אוכל רחוב , הודים והרבה מהם, קצת שיחות עם חברים בסקייפ ( וויפי מעולה במלון, שוב דבר לא מובן מאליו) והסתובבות ברחוב.

כשיצאנו מהארץ ידענו שאנחנו נוחתים בדלהי ולמחרת נוסעי לג'יבי ,

כפר בצפון שלא הכרנו אבל שמענו עליו.

אבל לאחר כמה  שעות בלבד בהודו הבנו שמה שהילדים רוצים זה מקום עם ישראלים,

אז פחות מ24 שעות בהודו כבר שינינו תכניות- וקנינו כרטיסים לדרמסלה.

דרמסלה- טיבטים אנחנו בדרך אליכם

דלהי- מבטיחה שבפעם הבאה שנגיע יהיה טוב יותר