החלק הראשון, שמונה ימים ראשונים היינו בחופשה משפחתית.
נפגשנו לחופשה משפחתית נדיבה ומפנקת עם המשפחה של מיכה –
אחיו איציק,אשתו חמוטל ושלושת הילדים- נעם עמית וגילי –
אושר גדול לילדים אושר גדול למבוגרים.
שנה שלמה לא התראנו וכולנו חיכינו למפגש הזה .
ביומיום שלנו, רוב הזמן אין געגעוע,
כמובן שכשמדברים בווטסאפ או מתקשרים בדרך אחרת, נזכרים ומתגעגעים,
אבל בשגרה, אנחנו בחיים שלנו.
יש את מה שנשאר מאחור, אבל הוא לא דומיננטי
( אדבר בשם עצמי... אצל שפע נראה לי זה קצת אחרת...),
מה שכן ככל שעובר הזמן יש פחות ופחות צורך לשתף
(אולי בגלל שהתקשורת בעיקר כתובה , אז כמה זמן אפשר לבזבז על לכתוב הודעות?)
אבל, ברגע שזה הפך להיות אמיתי שניפגש, ככל שהתקרבו הימים החל הגעגוע,והיתה ציפיה עצומה למפגש.
איך היה המפגש?
אז –
מכירים את זה שלא ראיתם מישהו שנה ?
ואז אתם מגיעים בבוקר , והם אמורים להגיע אחהצ,
ואתם מחכים להם שיגיעו ( בתנאים נוחים מחכים- בבריכה של הריזורט כמובן)
אבל אז זה מתעכב,
כי צריך לחכות למעבורת שתיקח אותם לאי מהשדה תעופה
ואז זה עוד קצת מתעכב, ואז ממש עוד קצת זה מתעכב.
ואז הם כבר על המעבורת,
ואז הם על המונית ואמורים להגיע תוך רבע שעה (כמו שלקח לכם שהגעתם בבוקר)
וזה מתעכב, ועוד מתעכב, ועוד מתעכב
והמונית לוקחת ארבעים דקות ולא רבע שעה
( לא, אין פקקים באי, פשוט הם הגיעו לצד השני של האי עם מעבורת שמגיעה לשם ולא קלטנו את זה ), והשעה כבר שמונה בערב
וממש תיכף, ועוד קצת, ועוד ממש קצת ואז כבר יש חושך
והנה , נראה שראינו את המונית יורדת לכוון הריזורט, אז הולכים לקבל את פניהם,
ואז מגלים שזה לא הם,
ואז מחכים עוד קצת,
ואז רואים עוד מונית, ורצים לכיוונה לגלות שזה לא הם.
ואז הם שולחים עוד הודעה שעוד דקה הם כאן
והנה , נראה שראינו את המונית יורדת לכוון הריזורט, אז הולכים לקבל את פניהם,
ואז מגלים שזה לא הם,
ואז מחכים עוד קצת,
ואז רואים עוד מונית, ורצים לכיוונה לגלות שזה לא הם.
ואז הם שולחים עוד הודעה שעוד דקה הם כאן
ואז רואים את המונית מגיעה ומקווים שזה כבר הם כי אי אפשר יותר עם ההתרגשות והציפיה הזאת ,
ומידי פעם עולה קול שאומר,
יו שנה שלמה לא התראנו, ומעצים את הציפיה.
מכירים את זה?
אז כזה בדיוק.
ואם גם לכם זה קרה, אז אתם בטח יודעים מה היה כשהם הגיעו.
אושר אושר אושר אושר
שששמחה ואושר התרגשות שמחה כיףףףףףף פשוט כיףףףףף
אז יש לנו שמונה ימים, שזה לא הרבה אבל זה גם המון,
להיות יחד כולנו, רק להנות, להיות בחופש.
הילדים גם ככה אוהבים להיות אחד עם השני, קשורים אחד לשני ונהנים ככ זה מחברת זה
אז לקחת אותם ולשים אותם יחד במקום עם שתי בריכות של המלון,
בריכה קטנה לשימוש אישי בכל וילה ( היו לנו שתיים- וילה לכל משפחה , לפעמים בבריכה אצלנו , לפעמים בבריכה אצל היאצקוקס).
.בריכה +בני דודים אהובים+ משפחה+מסאג'ים+תאילנד – רע זה לא יכול להיות, אה?( והאמת היא, שלא משנה איפה היו שמים אותנו, היינו נהנים מהביחד...)
אני מספרת כאן על הילדים, אבל גם לנו המבוגרים היה אדיר לבלות יחד.
אמנם אנחנו משפחה קטנה ( מיכה ואחיו), אבל מלוכדת.
יש לי גיסה אחת בלבד, ולשמחתי אנחנו מסתדרות מצוין יחד ואוהבות אחת את השניה,
מאד,
מקבלות את זה שאנחנו ככ שונות אחת מהשניה ויחד עם זאת כל אחת מכבדת את האחרת
( גם אם היא לא מבינה איך השניה יכולה לחשוב ככ אחרת ממנה )
הם הגיעו לתאילנד לטיול בר מצוה , של עמית ,
אנחנו פיספסנו את הארוע מן הסתם כי היינו בהודו,
אבל, אל דאגה, אפשר לסמוך על אציק.
הם הגיעו מצוידים עם מקרן, וערב אחד עשינו הקרנה של הסרטים שהופיעו בבר מצוה,
של התמונות מהארוע , ו
אנחנו הקרנו להם תמונות נבחרות מהטיול שלנו.
אתם יודעים, דברים כאלה שעושים כשנפגשים כשחוזרים לארץ ,
אבל בתאילנד במקום בישראל.
גיסתי היא אישה מאד פעילה ותקתקנית,
ההספק שלה ביום הוא בערך מה שאני מספיקה בשבוע ,
וכבר לפני שהגענו היה ברור לנו שלנוח , לא ננוח.
ננוח אחרי שהם יעזבו.
אבל למרבה ההפתעה , גם היא תיכננה חופשה רגועה באיים
( מזל שהם עשו את צפון תאילנד לפני וצברו מספיק חוויות והרפתקאות כדי להנות אחכ מהסתלבט)
אז מה עשינו?יואו איזה כיף עשינו
אכן נחנו המון, בעיקר השלמנו שעות חברותא יחד' הילדים, המבוגרים ,
קצת טיילנו באי, הלכנו לראות חלק מהמקומות המדהימים והיפייפיים שיש לאי להציע.
האמת, שבאוגוסט הים מאכזב 'הים בשפל נוראי ויש זמנים שממש אין ים , וגם בגאות,
יש מים אבל עמוק הוא לא.
אז הים הטורקיז שחשבנו שנראה, לא הופיע מול עינינו ,
מוכרחה לציין שבהתחלה זה ביאס.
מה ? תאילנד, הבטיחו לנו נוף כמו בתמונות.
אבל , מעבר לזה הכל היה מושלם
( חוץ מזה שהיה כזה הצע של בריכות, והילדים בדכ מעדיפים בריכה ממילא)
טוב, נראה לי שאפסיק בתיאורי הכיף, כיף, אושר גדול וכאלה- כי זה דיי הובן
בסהכ, הסתובבנו כולנו בתחושת התרוממות ,
מהמפגש, מהביחד ומלנצל את הזמן שיש יחד.
מלאי הודיה על ההזדמנות להפגש ככה .
אה, ושכחתי לספר- שבהתחלת השהות ( כבר מהלילה הראשון) אני פיתחתי מחלה קטלנית-
כל שהותי בהודו לא הייתי חולה ודוקא כאן בריזורט המפנק?
בחופשה המשפחתית?
בהתחלה היינו גוני ואני בזה, ואחרי שיצאנו מהמחלה פתאם היא עברה למיכה.
לא אפליג בתיאורים , רק אציין שאמנם זה מבאס להיות חולה בריזורט,
אבל אם כבר להיות חולה אז במקום שהמזרון נוח והכריות שוקעות...
אני הצלחתי לצאת מזה אחרי יומיים בזכות תרופות סיניות ומיכה גילה את נפלאות האדוויל –
כל אחד בדרכו.
דוקא גוני, המתוק היה דיי הרבה זמן במחלה ,
ככ חבל... אבל נראה לי שהוא נהנה בכל זאת בחופשה .בחופשה .ככ חבל...
ביומיים האחרונים הצטרף, נתן, אבא של מיכה והיינו יחד כל המשפחה .
גם כאן היתה פגישה מרגשת- איך לא?
הפעם הפגישה היה בפיר , במעגן המעבורת.
נסענו כולנו לאסוף אותו .
אנה לא יכלה להכיל את ההתרגשות והמחשבה שתיכף תיכף היא פוגשת את סבא.
ולא רק היא...
נתן יצא מהמעבורת ואמר-עד קצה העולם נסעתי לפגוש את הנכדים
ואני חשבתי לי- איזה מזל שהנכדים בקופנגהאן והביאו אותך לכאן בגיל 80.
( ואמרתי לו את זה כמבן)
אחרי יומיים של כולנו יחד ( כן, כן , שוב כיף כיף כיף)
הם עזבו ואנחנו הפלגנו אל החלק השני שלנו של קופנגהאן-
נשארנו אנחנו עם נתן,עזבנו את הריזורט, עברנו לריזורט אחר, פשוט יותר וצנוע יותר, הנמצא בכפר דייגים כאן על האי ,
ממש ממש בצפון האי
( למי שמכיר את הדרין, החוף הידוע ביותר של קופנגהאן- אז הדרין הוא בדרום האי , בדיוק בצד השני ).
היה מקסים , היתה בריכה, היה חוף ים ( לא כיפי להכנס, לפחות בימים שהיינו שם והים היה בשפל),היו מסעדות דייגים, והיה כמובן 7/11 ( seven eleven)
בכלל 7/11 הוא מרכיב חשוב בחופשות בתאילנד- מין עוגן כזה בכל מקום בו נמצאים ..
.אבל, הכפר הזה – צ'לוקלאם- היה קצת מרוחק ממרכז העניניים/
כלומר, הוא היה מרכז עיניינים בפני עצמו, אבל מרוחק לעניניים שעיניינו אותנו כנראה...
חיפשנו יותר חברת אנשים, חוף ים שאפשר לבלות בו ובכלל הרגשנו שאנחנו קצת מנותקים
בייחוד שהיו לנו חברים שהיו על האי והם היו באזור אחר,
כל פעם שהגענו לביקור, משהו כמו חצי שעה נסיעה, הרגשנו שהגענו לפרדס חנה ,
אבל לא לגמרי-הגענו לפרדס חנה שאנחנו עדיין לא חלק מהקהילה,בעיקר כי אנחנו לא מכיריםם אף אחד... ורצינו להתקרב, להכיר יותר ולהיות חלק מהקהילה.
אז אחרי שבוע עזבנו את הריזורט בצ'לאוקלם ועברנו לבונגלוס על הים בחוף מקסים שמצאנו .
( אחכ יתברר שזה אחד החופים השווים בסביבה )
שכרנו שלושה בונגלוס על הים ( לנו, לסבא נתן ולילדים) והתחלנו פרק נוסף.
היה שבוע עד ששפע ונתן ישארו איתנו.ב8 לספטמבר-
הם עוזבים לבנקוק ומשם לארץ ,
שפע נוסע לבקור של חודש ואנחנו לראשונה נפרדים ממנו לחודש שלם .
.הימים האלה , היו בתוכם הרבה –מצד אחד היה כיף, כי בכל זאת אנחנו כאן עם סבא שלא ראינו שנה ,
שמפנק אותנו בבונגלוס על הים, מסעדות ומסאג',( וכל דבר שהילדים רוצים )
אבל
כמשפחה , היינו במצב לא קל.
אחרי האופוריה של ואשישט, חודשיים בהם שפע היה עם חברים בגילו
( טוהר ושחר, הילדים ממשפחת מלכא, למי שקרה את סיפור הרעידת אדמה בנפאל),
ושמונה ימים מופלאים עם הבני דודים שלו נעם ועמית, באמת מופלאים,
פתאם היינו שוב לבד- רק המשפחה' אין בנמצא חברים בגילו .
האכזבה על שאנחנו לא חוזרים לארץ,
על כך שבעצם הוא לא יוכל לחזור לחיים הרגילים שהוא רוצה,
האכזבה הזאת שוב הציפה.
.הוא היה במצב המתנה, הוא חיכה כבר להגיע לארץ.
הוא ידע שעוד כמה ימים הוא שם
הוא פוגש את החברים שלו,
את אתם חברים אותם לא ראה שנה
את החיים שלו כמו שהוא זוכר וכמהה להם
ממש בקרוב הוא יהיה שם, אז עכשיו מה שנשאר זה להעביר את הזמן,
ורצוי תוך כדי צלילה לתוך סדרה( מין פיצוי כזה , אחרי שבהודו האינטרנט לא מאפשר צפיה ישירה, תאילנד פיצתה אותו בזה )
אז הוא הייה מבואס, וכולנו הרגשנו את זה
כולנו חווינו את זה וזה השפיע על כולנו
זה הציף גם בי שוב את הפחדים והלבטים.
פתאם שוב עלה קול חזק של – מה עשיתי??? מה עשיתי לילדים שלי?
הרסתי לשפע את החיים , איכזבתי אותו, העמדנו את עצמנו בראש סדר העדיפויות,
לראשונה בחייו – ראינו את עצמנו לפניו, ( להמשיך לטייל היתה בחירת שראתה את טובתנו )
בחרנו בחירה שידענו שזה לא מה שהוא רוצה, עם הידיעה שאולי זה לא נכון בשבילו,
ובכל זאת בחרנו את הבחירה הזאת.
משבר זהות רציני.
הוא בגיל שהוא צריך חברה וחברה של בני גילו ואנחנו משאירים אותו במזרח ,
בו יש הרבה משפחות מטיילות אבל כולם עם ילדים קטנים.
ואנה וגוני?
יכול להיות שכשנחזור אחרי שמונה חודשים לא יהיה להם מקום בבהס
ואז – האם זה היה שווה את זה ?
השמונה חודשים הנוספים האלה שבגללם לא יהיה להם מקום בבהס הדמוקרטי שלהם?
וכל הילדות וימי בית הספר שלם נדפק לכל החיים.
בכלל – למה? למה אנחנו עושים את זה ?
האם אנחנו באמת רוצים להמשיך?או שפשוט לא רוצים לחזור?
ובשביל מה להמשיך ?
מילא לנסוע לטייל ולראות מקומות, אבל התוכנית שלנו היתה שונה –
מיכה אמר שאם ממשיכים אז ממשיכים לעונה בגואה.
הולכים למקום שיש ילדים וחברה ,
נותנים לילדים ולנו חיים "נורמליים" רק במקום אחר, רגוע יותר.
אז מה? בשביל מה?היינו במין תקופת המתנה ...
מצד אחד היינו עם סבא וזה היה סוג של חופשה, על הים, סתלבט וכאלה,
מצד שני, היינו צריכים לחזור לחיים-
הסתיימה החופשה המשפחתית עם היאצקוקס( איציק אח של מיכה – אז הכינוי לכל משפחתו הוא היאצקוקס...) שבה לא עשינו דבר מלבד להיות יחד ולהיות בחופש,
עכשיו צריך לחזור לעבוד, ללמוד,בכל זאת, אנחנו חיים בחופש אבל לא כל הזמן בחופשה.
אז שילבנו חזרה לשגרת לימודים,
הצלחנו למצוא מסגרת של שלושה ימים בשבוע בהם לומדים,כל ילד ומה שצריך ,
זמן עבודה , זמן עם סבא ומתבגר שרוצה לחזור לארץ.
זו היתה התקופה השניה, התקופה עם סבא נתן
ואין ספק שכשנתן חזר לארץ הוא חזר עם תובנות לא מזהירות בכלל עלינו...
ככאלה שהחיים שלהם לא משהו,
הם משועממים ולא חיים את החיים שהיו רוצים.
כן, נראה לי שזו היתה האנרגיה שבה היינו ,
והאווירה שהיתה במחוזותינו באותה תקופה.
אבל ,
אז התחילה התקופה החדשה –החיים על הים בסריטנו,
אותו אזור באי שמושך אליו סוג אחר של אנשים, אנשים שהם כמונו.
החיים על הים בסריטנו, בונגלו על החוף
( באותו מקום בו היינו עם סבא, הצטמצמנו כולנו לבונגלו של הילדים )
קו ראשון לים הכולל חלון בחדר השינה המוצג באופן תמידי על שומר מסך מים,
אם הולכים דרך הים מגיעים תוך פחות מחמש דקות אל חוף בו יש הרבה משפחות הבאות לתקופה ולוקחות בתים ,
שם יש מבחר של חברים לילדים,
אם הולכיםם דרך הכביש- מסעדות מקומיות, עגלות אוכל טעימות טעימות וזולות,
7/11 כמובן,הגרין גלרי,
מסעדה טבעונית ומקום מפגש לג'אמים קבועים במרחק הליכה,
אגאמה וסאמה קרונה – שני בתי ספר ליוגה ומודעות באותו כביש,
מה עוד צריך?
הכל , הכל במרחק הליכה ,
אה... ואפילו מכונות כביסה ברחוב לידינו
התקופה השלישית בקופנגהאן התחילה –
תקופה בה נהיה המשפחה רק ארבעה ולא חמישה,
תקופה בה אחד מחברי המשפחה לא נוכח,
תקופה בה התחלנו לגלות את מה שיש לאי להציע מלבד נוף מעלף.
התקופה השלישית ,החיים בסריטנו, הביאה איתה דברים שלא תיארתי לעצמי שככה יכולים להראות חיי.
כלומר, כן תיארתי לעצמי , כי סביר להניח שאם לא הייתי מתארת זה לא היה קורה...
אבל ככה?
ככ הרבה טוב? ככ הרבה חסד?
כזאת מופלאות של היקום?
מזל, שלפעמים הדברים לא בשליטה שלי והיקום יכול להתערב ולתת לי את מה שהוא רוצה לתת לי
גן עדן זה כאן ,וזה לא קלישאה...
החיים בסריטנו , זו אחת התקופוות היפות של חיינו .
אחת הטובות, אחת המופלאות ( טוב די, הבנו.)
אספר לכם על התקופה הזאת בפוסט הבא, תשארו מחוברים
 |
| בהרבה חופים באי, מפוזרות הנדנדות האלה. להתנדנד אפשר בכל גיל... |
 |
| מחכים לסבא, שתיכף יגיע- ככה נוסעים כולנו בפיק אפ , הילדים מאחור כמובן |
 |
| ברקע הוילה שלנו בריזורט- אחרי הרבה זמן הודו, ככ כיף ללכת שוב עם מכנסיים קצרים |
 |
| שני אחים, שתי גיסות והרבה אהבה |
 |
| האי משופע בעליות וירידות- לילדים לשבת מאחור ולקפוץ כל הזמן, חוויה שלא ישכחו |
 |
| אני אוהבת תמונות מהגב- ולראות בנות דודות הולכות ככה יד בדי, מה לעשות, זה מרגש אותי... |
 |
| סבא שהגיע עד קצה העולם , מוקף בנכדיו |
 |
| וואיפ אאוט זה כאן- על האגם. גוני, דרך אגב , האלוף המשפחתי של הוויפ אאוט |
 |
| הוסף כיתוב |
 |
| סבא נתן - שפע, אנה וגוני - וכל מילה נוספת מיותרת |
 |
| החוף שלנו בסריטנו . כן, זה הנוף מהמרפסת |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה