לאוס- וייאנטיין

בסהכ יומיים כאן, אבל מרגישה צורך עז כבר לכתוב על המקום הזה .

ללאוס הגענו, כמו הרבה מקומות בגלל אילוצי ויזה.

נגמרה הויזה לתאילנד, אחרי שעשינו את כל הארכות שאפשר,

הגיע הרגע שאין ברירה וצריך לצאת ולבקש ויזה חדשה...

לא אכנס עכשיו לכל עניני הויזות ,

אבל זה דיי מקומם שצריך לשלם 150 דולר ( לכל המשפחה ) בשביל להכנס למדינה שממנה רוצים בכלל להוציא ויזה לתאילנד ( שגם עולה כמובן)

מצד שני, כל כך הרבה דברים מקומממים יש בישראל, שהמקומם הזה הוא שולי לעומתם...).

חישובי עלויות ( כל תזוזה שמוכפלת כפול חמש יוצאת הוצאה גדולה ולא צפויה ) ,

מחשבות על לנסוע לקמבודיה , ברגע האחרון גילינו שאי אפשר לקבל את הויזה שאנחנו רוצים בקמבודיה , אז נוסעים ללאוס.

החלטה התקבלה יום לפני הנסיעה, אבל אנחנו כבר ככ רגילים להתנהלות הזאת שלנו ...

יש אנשים שבשבילם לאוס היא עוד מדינה, במסלול תאילנד קמבודיה ויאטנם.

יש אנשי שבחיים לא שמעו על לאוס

אבל בשבילי היא קצת אחרת.

יש לי משפחה , שאני מאד אוהבת ומאד קשורה אליה ,

( דודה אילנה - דודה שלי מצד אבא שלי ) אנחנו מכנים אותם בבית – משפחת צופית , 

פשוט כי  הם גרים במושב צופית , אילנה , הילדים והנכדים ואנחנו מאד מאד אוהבים לבוא לשם.

זו משפחה שתמיד הרגישה בשבילי כמו בית.ואני מאד קשורה אליהם.

מאז הילדות 

.

עוד לפני שנולדתי הם היו בשליחות בלאוס.

בעלה של אילנה – דוביק , ז"ל, נשלח לעזור לפתח את החקלאות למדינה הזאת שבמזרח.

הם חזרו לארץ עם מלאי של הכל – רהיטים, תמונות, אביזרים, מה לא

ומאז שאני זוכרת את הבית שלהם , זה היה בית במושב עם ריהוט קש מלאוס,

תמונות מהממות אוריינטליות, בדים מיוחדים.

עוד לפני שבכלל גילו את המזרח,

עוד לפני שאנשים נסעו לתאילנד כשגרה ובטח לפני שנסעו בהמוניהם להודו.

לפני הכל – בבית שלהם היו את הדברים המיוחדים האלה .

לאוס תמיד היתה בשבילי – משפחת בן פזי והרגשתי משהו מיוחד אל המדינה הזאת.

אז הנה , הגענו ללאוס.

אחרי שנה בהודו עם גיחה לסרילנקה ונפאל, פתאם החלפנו צד בתקליט.

עם ההחלטה להשאר בקופנגן , בעצם עברנו לצד של דרום מזרח אסיה .

בה המראה , האוכל, הלבוש, השפה, ההתנהלות שונים מאד מהודו.

אז גם לאוס, מזכירה את תאילנד ( הרבה יותר את תאילנד מאשר הודו)

ויש יגידו שזה אותו הדבר, אבל בעיניי ממש לא

רואים ניואנסים שונים , לא טיילנו הרבה בתאילנד ובכל זאת אני יכולה לראות את ההבדל,

כאילו שהמקדשים אותו הדבר, אבל רק כאילו, 

כאילו שהאוכל אוו הדבר אבל רק כאילו ... משהו הרגיש אחר.

( האמת שזה ממש ממש דומה )

כל הדרך ללאוס, מכוון שאנחנו עושים הכל יבשתית

( טיסות כאן לא ככ יקרות אבל שמכפילים בחמש... טוב, אז עושים את זה יבשתית) ,

זה היה סוג של מסע...

אמנם הוא היה לייט כי השארנו את כל הציוד בפנגאן אליה נחזור , 

אבל עדיין – לצאת מהאי , זה מסע –

מעבורת ליבשת

( מעבורת לקוסמוי זה רק חצי שעה אבל מעבורת לסוראטאני היבשת זה כבר שעתיים וחצי ),

הגענו לעיר בה היינו צריכים לקחת אוטובוס, בתאילנד הכל מאד מסודר,

מעבירים אותך ממקום למקום בלי בעיה , מה שכן לא אומרים לך כמה פרטים קטנים,

כמו למשל שתגיעו בשלוש וחצי ואז תשבו במקום שאין בו כלום ותחכו לאוטובוס שיוצא רק בשבע וחצי בערב ( טוב, בכל זאת קנינו את הכרטיסים הזולים).

מצד שני, מזל שחיכינו כי שכחנו תיק אחד באוטובוס וכך היה מספיק זמן עד שהוא יחזור עם התיק שלנו.

אז הלך כל היום הזה ,

מצד שני הייה צ'ופר- עלינו לאוטובוס לגלות שכל הקומה התחתונה מסודרת בצורת לאונג'- ספות  וכורסאות – הילדים היו בהיסטריה ,

 אנה לא הפסיקה להתרגש ואמרה כל הזמן שזו פעם ראשונה בחייה שהיא נוסעת באוטובוס מחלקה ראשונה 

בעצם היא לא ידעה להחליט אם זה מחלקה ראשונה או ביזנס....

מי שלא ראה את שמחת הילדים , לא ראה שמחה כזו מימיו...

אז בנסיעת לילה הזאת ישנו טוב, חלקנו בנוחות על הספות וחלקנו בחלק העליון של האוטובוס על שני מושבים.

היתה נסיעה סבבה

רק מיכה לא הצליח להרדם... מסכן...

למחרת, העברנו את היום בבנקוק ובערב נסיעת לילה ברכבת.

זו לנו פעם הראשונה ברכבת תאילנדית וכמו שאומרים הילדים-

אנחנו מתגעגעים לנסיעות ברכבת ההודית.

כן, כן, בהודו התנאים יותר נוחים, בעיקר בגלל זה שהקרון סגור לארבע מיטות ויכולנו להיות כל המשפחה בקרון אחד.

בתאילנד לעומת זאת הרכבת צרה ויש רק מיטות אחת מול השניה.

מצד שני, תחנת הרכבת בבנקוק מצוחצוחת ונקיה ובכלל הנסיעה היתה נוחה מאד

אז נסענו סבבה , אבל בכל זאת – יומיים של נסיעה.

ואז הגענו לוייטנטייאן.

להגיש בקשה לויזה לתאילנד.

תהליך מהיר ( אם לא סופרים את הזמן שצריך לחכות לתורך),וקצר-

יום אחד מוסרים דרכונים ולמחרת מקבלים ( לא רגילים לכזה אקספרס במחוזותינו )

אז יש לנו יומיים לבלות כאן.

כבר כשהתחלנו להסתובב עלה ענין האופניים.

והחנות הראשונה שהופיעה מול עינינו היתה חנות שמשכירה אופניים  לשני רוכבים.

פתרון מעולה למשפחה ששניים מחבריה עוד לא שולטים לחלוטין ברכיבה .

מושלם בשבילנו .

מיכה אלוף בלהתמצא בערים ,

ובלהבין מפות ומבנה של רחובות כך שאפשר לסמוך עליו בלב שלם שיובילנו בבטחה .

וכך יצאנו לדרך , בדיוק בשעה האידאלית,

 אחהצ ( בצהריים היה ככ חם שנמלטנו לחדר הממוזג) בשעה חמש שהאוויר נעים והחום לא כבד ככ.

האמת שיש פעילויות שאנחנו חושבים ששוה להשקיע בהם.

אטרקציות למשל זה דבר שאנחנו לא עושים הרבה .

גם כי זה יקר ובתקציב של טיול ארוך אי אפשר להרשות לעצמנו את זה ,

וגם כי יש הרבה דברים שבאופן אישי לא מוסיפים לנו הרבה.

אבל

יש דברים חוויתיים שגם אם עולה קצת זה שווה את המחיר

שכירת אופניים זה אחד מהם.

החוויה המדהימה שחווינו היתה שווה כל סכום .

שני זוגות אופניים  זוגיים – מיכה עם אנה ושפע עם גוני ,

אני בתור הרוכבת הפחות טובה במשפחה – נסעתי באופני סינגל – אני והסלסלה שמקדימה.

מידי פעם החליפו בינהם – כי באופן מפתיע כולם רצו היות עם שפע .

אז התחלנו לנסוע

שעת עומס , אבל מהר מאד מתרגלים לתנועה ולקצב.

בכלל היה לנו מוזר-

אחרי שנה וקצת במזרח אנחנו ככ רגילים לנסיעה בצד שמאל ,

שפתאם – לאוס בה נוסעים בצד ימין, נראתה לנו שונה.

אז נסענו עם הזרם, לגלות שממש קרוב ( טוב עם אופניים הכל קרוב מסתבר)נמצא שער הנצחון.

עכשיו מה זה אומר שער הנצחון- שער הנצחון זה רק שם

כי כל קשר בינו לבין שער הנצחון בפריז- הוא רק השם.

זה שער לאוסי לחלוטין

מהמם , בהחלט מהמם

מלא במוטיבים לאוסים, ממש רציתי לצלם אבל הגענו בשעה מהממת אמנם עם צבעי שקיעה יפיפיים

, אבל לא היתה מספיק תאורה לצלם.

החנינו את האופניים, שוטטנו קצת , ממש נחמד שם , היינו מלאי אדרנלין מהנסיעה באופניים

חשבתי על דודה שלי אילנה והצטלמנו בסלפי שנשלח לה – הישר מלאוס.

גילינו שם שיש גונג לשלום, שעליו סימני הדתות השונות ודגלים של כל העולם בקטן.

המשכנו משם, בנסיעה ברחובות

הכל כ יפה כאן.

ההשפעה של הכיבוש הצרפתי ניכרת פה לחלוטין,

המבנים יפים ואירופאים ומבנים ציבוריים גדולים יש בהם ארכיטקוטרה מערבית עם מוטיבים לאוסים.

דמיינו פגודה שמסתיימת כמו פגודה עם מעין שפיצים אסייתיים

אז כזה

כל מבנה , גם אם הוא חדש משלב בתוכו את שני המוטיבים- מערבי ואסייתי

נשמע קיטש?

כאן זה ממש יפה.

רוכבים מאושרים מלאי אדרנלין, צוחקים , נהנים

טוב אני יכולה להמשיך ולכתוב- שמחים, מאושרים וכדומה

אבל אני חושבת שמי שרוכב על אופניים יכול להתחבר ולהבין על מה אני מדברת , ללא מילים.

סיימנו את הסיבוב ברכיבה לאורך הטיילת

( כל יום אחהצ סוגרים את הטיילת לתנועת רכבים ואופניים והולכי רגל יכולים להסתובב בה בחופשיות).

הילדים שמסתבר הפכו למכורי הודו, פסקו מיד – זה לא כמו הטיילת של פונדי

( הכוונה לפונדיצ'רי- עיר מדהימה וגם צרפתית בטמיל נדו ,

ליד אורוויל שבה אהבנו מאד לבלות ולסיים את היום בטיילת עם הבריזה המדהימה שמגיעה כל ערב ,

גם בימים החמים מאד).

צודקים

זה לא כמו פונדי

כי זה לאוס

עם היופי של לאוס

וסידורי הפרחים היפים של לאוס והמנהגים המקסימים םוהעדינים שלהם.

העיר ( או לפחות האזור בו פידלנו) מוארת-

המבנים מוארים בתאורה מקסימה ויפיפיה והמקום נראה כמו לקוח מאירופה. 

במבנים ובתאורה .

היה ככ יפה.

חזרנו עייפים ומרוצים ומלאי מוטיבציה להמשיך מחר בבוקר

עד כמה? 

עד כדי כך שאמרתי שמחר קמים בשבע ויוצאים בשבע וחצי  וכולם הסכימו.

הילדים שלי שישנים כל יום עד מאוחר,

הסכימו לקום מוקדם ולהמשיך מחר את טיול האופניים 

( נורא חם כאן אז מוקדם בבוקר היא אופציה סבירה).

וכך היה – פידלנו ופידלנו, עברנו בין המו מקדשים, לא נכנסנו פנימה כי 

– אמא, תעזבי אותנו כבר – כמה  מקדשים אפשר לראות-

אבל

גם לראות מבחוץ זה מדהים

העושר והיופי והאסטטיקה והמבנים האלה , אנה ומלך סיאם במיטבו.

וההילייט של הבוקר –

כמה הכינו אותנו לבאגטים, הבאגטים שנשארו מהצרפתים.

חיכינו לבאגטים , פינטזנו על הבאגטים , לגלות שמה ששמים בפנים לא לגמרי לטעמנו .

אז הבוקר- הלכנו לסופר, קנינו גבינות ( יקר אש), ירקות, באגטים בדוכן ברחוב ובשיא האושר רכבנו עם האופניים לפארק

לאכול ארוחת בוקר בדשא מתחת לעץ.

חגיגה

פשוט חגיגה

מבסוטים מעצמנו ,

מה זה מבסוטים, לא הפסקנו להלל ולשבח את עצמנו איזה שיחוק זה

( קוביות פטה מתובלות בשמן זית , מצופות בעשבי תיבול ועם זיתים שחורים- יש יותר טוב מזה ?)

ואיך זה הרבה יותר שווה מללכת למסעדה ולאכול סנדויץ

לא ,כמו שאומרים-

אתם, ממש עפתם על עצמכם .

כן , ממש עפנו על עצמנו

אבל לפחות עשינו את יחד....

שיחקנו תופסת מצחיקה בפארק,

שיחקנו תפסוני שהיה קורע, 

נסענו בפארק בכל מיני הרכבים על האופניים ובספיד

בקיצור, היינו אטרקציה לעצמנו.

חזרנו לגסטאוס לנוח, ולגלות שהשגרירות נמצאת רק חמישה ק"מ מכאן ושאין בעיה לעשות את זה באופניים.

אז גם לשגרירות – באופניים, אלא מה?

כל הנסיעות האלה , שימחו אותנו ככ- האדרנלין, האנרגיה, החיות והחוויה המשפחתית הפכו את היומיים בוייאנטויין לימים מקסימים ומשמחים

מחר אנחנו נוסעים לויאנג ויאן- עיירה שהמליצו לנו עליה ( אלה שאהבו אותה, היו כאלה שגם לא אהבו ולא המליצו)

כשנהיה שם נוכל לספר איך היה.

כרגע נראה שלאוס ממש יקרה לנו ( חשבנו שתאילנד יקרה ... זה עוד יותר מתאילנד....יש כזה דבר??)

לכן לא נראה שנשאר כאן הרבה ימים

האנשים לא מדברים אנגלית, וזה קצת קשה , 
אבל הם רגועים ונחמדים.

בנתיים יכולה להגיד שאני אוהבת את לאוס.

אבל נסע למקום אחד, נטייל, נראה , נחווה ואחכ נחזור הביתה

לבית שלנו , לחברים ולחיים שמחכים  לנו בקופנגאן.

אסטתיקה של הפולחן.

הוסף כיתוב

עוד מקדש. מקדשים רבים בכל מקום

בסופר, מוצאים כדורגל שולחן ומשחקים. ילדים הם ילדים בכל מקום

קצת משוויצה - התהדרתי בתיק חדש ( שנקנה בתאילנד יום לפני שהגענו)

אין כמו פארק, לא משנה איפה אתם בעולם. ברגעים כאלה מתמלאת בגאווה לראות את האחים משחקים ומאושרים יחד

תופסת. קרדיט לצילום - שפע בר

ת פ ס ו נ י - וקדימה לרוץ

מלא בניינים מערביים שנראים כמו אירןפה, אבל למעלה מלא מלא חוטי חשמל, כמו עולם שלישי

הצרפתים שלטו ועדיין נוכחים- שלטים בצרפתית, מבנים אירופאים, מסעדות צרפתיות וברים 

פינוקי המערב קורצים למי שחי ככ הרבה זמן במזרח- מצאנו מקום עם גרניטה מוקה מעלפת. הפינוק היומי שלנו שם