מתחילים לזוז- תחנה ראשונה אמריצר

התחיל אוקטובר, החודש השני, ואנחנו בדרכנו למקום חדש.
הנסיעה לאמריצר מדרמסלה מסורבלת ולא אפשרית עם כמות התיקים שלנו,
נסיעה ארוכה באוטובוסים מקומיים, החלפות באמצע, בקיצור- לא משהו ניתן לביצוע במצבנו).
נבחרה האופציה הנוחה והקלה- מונית עם 7 מקומות שלוקחת אותנו עד לשם.
שווה? בטח שווה...
לנסוע באוטו שלך, שיש המון מרחב , שעוצרים לך בכל רגע בו צריך פיפי, או אנה שמקיאה כמה וכמה פעמים בדרך. נסיעה נפלאה , אני חייבת להגיד.
כבר מתחילת הנסיעה הבנתי שבקלות מאד אני יכולה להתרגל לחיי ההודים העשירים... ולנסוע כך ממקום למקום.
הנסיעה עברה בנעימים-וגילינו דבר חדש- גילינו איך נראה שדה אורז.
אנחנו חשבנו שזה חיטה, אבל הנהג שלנו שהייה מהכפר בו התחיל נוף שדות האורז סיפר לנו שזה אורז ולא חיטה.
כבר היה שווה את הנסיעה...
6 שעות של נסיעה עם נוף הודי משתנה-
עברנו נהרות, עברנו כפרים עם נשים סוחבות על הגב עשבים ירוקים כאוכל לחיות,
עברנו טרסות, עברנו כפרים, עברנו ערים קטנות עם כיכר השוק, עברנו שדות אורז,
ראינו המון אנשים ואני לא ויתרתי לילדים וביקשתי מהנהג שישים לנו מוסיקה הודית.
בולוויד אלא מה?
אם כבר סרט- אז עד הסוף...

הגענו לאמריצר.

כשבררנו מראש על לינה , הכל היה מאד יקר, חדרים במחירים שלא הכרנו...
התחלנו לברר על אופציות יותר זולות וקיבלנו טיפ- לישון במגורים של מקדש הזהב.
אמנם זה דורמטורי, אבל נקי, מסודר ויש אזור מיוחד לתיירים. והשוס הגדול- זה בחינם.
אי אפשר להזמין מראש אבל אם מגיעים מספיק מוקדם אין בעיה להשיג מיטה.

בכלל – הסיבה לבואנו ,ולבואם של אלפי תיירים אחרים , בעיקר הודים לאמריצר , היא מקדש הזהב.
אמריצר היא העיר בירה של הסיקים ובה נמצא המקום הקדוש להם ביותר וזה מקדש הזהב.
תשמעו, זה באמת משהו משהו.
יפה, יפה, נעים, וייב עוצמתי ותחושה מאד חזקה של נתינה.
לא חקרתי לעומק, אבל מההבנה שלי – זו מצווה מבחינתם להיות בנתינה, ולכן הכל אפשר לקבל שם וחינם.
כל עולי הרגל הסיקים, או מכל דת אחרת, לא משנה למי אתה שייך -כולם יכולים לישון שם , בחינם.
יש ליד כמה בנינים ענקיים שמיועדים לכך- הכל מאורגן, מתוקתק.(כולל שרותים נקיים , מבין הנקיים שראיתי בהודו).

במקדש הזהב מבקרים 80 אלף איש ביום, והכל מאורגן ובנוי לכמויות ההאלה.
בכניסה לאזור מגרש חניה ענק( כמה וכמה קומות)- שם מחנים .
אנחנו משאירים את הילדים עם הנהג שיחכו לנו והולכים לבדוק מה מצב הדורמטורי.
רבע שעה – עשרים דקות ואנחנו חוזרים , אנחנו אומרים לילדים והנהג .

 יוצאים מהחניה והנה מתגלה לנו בבת אחת ובמלוא העוצמה –
                                           ה ו דו

מלא מלא אנשים, ריקשות אופניים, טוקטוקים, חנויות, ריחות, עוד אנשים,
חום , דוכני אוכל אחד על השני, עוד ריקשות, עוד אנשים, שמחה בלב .
הבטן מתהפכת לי מאושר,
הודו, זו הודו במלוא הדרה- ההודו שהתגעגעתי אליה,
ההודו שגורמת לדמעות של אושר מזה שהנה אני כאן, אני חווה את זה , אני בתוך זה , אני כאן .
מרוגשת מסתכלת על מיכה, שמרגיש בדיוק כמוני-
אנחנו נותנים ידיים ופוסעים בין כמויות האנשים , הולכים עם הזרם למקדש הזהב.

מגיעים לרחבה החיצונית , כמות תיירים מטורפת(הודים,הודים, לא רואים זרים),
מכוונים אותנו אל הדורמטורי, חיפוש כמו בהודו- אומרים לך שם שאת לא לגמרי מבינה,
מכוונים אותך בהסבר שאת לא מבינה את כולו מסתובבת ובסוף מוצאת.

מתקבלים בברכה – בטח שיש כאן מקום, משפחה? תקחו חדר אחד כולכם ותהיה לכם פרטיות,
אין בעיה, בשמחה , והחדר? הנה החדר.
והחדר? מיטה אחת ענקית- יש מספיק מקום לכולנו ,
חלונות? לא, אוויר? לא המון אבל אפשרי, להעביר כאן לילה? אפשרי בתנאי שהחדר משמש בעיקר שינה כי סתם לשבת בפנים לא נעים, אבל יש הרבה מקום בחוץ לשבת, כמו כולם על הרצפה, לפגוש אנשים, לדבר איתם ( הודים הודים).
אנחנו הולכים לבדוק את השרותים (אין בחדר , לא צריך להגזים).
המון תאי שירותים, צד אחד בסגנון הודי, צד שני מערבי- רק תבחר ( בשרותים ציבוריים אנחנו תמיד מעדיפים הודי- יותר נקי, יותר הגייני ויותר נוח), נקי, מתוקתק.
מתייעצים- מה ? נעשה את זה? ניקח את הילדים לכאן? ולו רק בשם החוויה, כי זו בהחלט חוויה .
מתלבטים ולא לגמרי סגורים על עצמנו מחליטים בדרך חזרה לבדוק עוד כמה גסטהואסים...

עוברים אחד אחד- מחירים בשמיים , חדרים בסדר , אבל המחיר...
היום התחילו חגיגות של כמה ימי חופש – היום זה יומולדת של גנדי, מחר מתחילה הדושרה ( פסטיבל הודי גדול), תמיד יש כאן המון תיירים, אבל היום במיוחד. הביקוש גדול , המחירים בהתאם ואין יותר מידי בנמצא חדרים משפחתיים – לקחת שני חדרים לא מרגיש לנו נכון במקום החדש הזה ,
זה בסדר,לא יקרה להם כלום, אבל אנחנו מעדיפים את הילדים איתנו.
הסיבוב מתארך , קולטים שכבר עברה שעה ומתחילים לחזור לכוון הילדים, עדיין לא יודעים מה להחליט.
אני אומרת למיכה- בוא נבדוק עוד משהו אחרון.
בודקים, רואים שני חדרים, שניהם מגעילים, אבל אפשריים,
ולפני שאנחנו יוצאים, מיכה מקבל החלטה בשביל שנינו( תודה לאל שיש מישהו שלוקח פיקוד כשצריך)- משלם מקדמה על החדר ואנחנו הולכים להביא את הילדים והציוד.
 חשבנו שיקח לנו רבע שעה- עברה שעה- לילדים שלום ( חוץ מזה שהזיעו את נשמם באוטו ולא חשבו לצאת החוצה), שחררנו את הנהג( עם טיפ נדיב מאד על זמן ההמתנה ) ויוצאים לדרך.

 אנחנו מרוגשים מהמראות , ולשמחתנו גם הילדים.
מיכה התיקים, אנה ושפע נדחסים בתוך הריקשה
גוני ואני  הולכים ברגל למלון(זה כאן קרוב ובעומס תנועה הקיים לקח לנו ולהם אותו זמן).
אני מחזיקה לו את היד חזק חזק ואנחנו יוצאים לרחוב.
ריגוש- אני מתלהבת ונראה לי שגם הוא.
שמים את התיקים ומייד יוצאי לרחוב לוקחים אותם לסיבוב- הודו והקסם שלה.

אוכל ,החוט המקשר בין כולם- מעצים את החוויה-
כאן שותים מיץ פירות, ופה עוצרים לאוכל רחוב כזה, ושם לכזה ולגלידה מקומית וזה וזה .
ועכשיו אנחנו בדרך למקדש. מצטיידים בכיסוי ראש ( חובה על כל מי שנכנס לשם),
משאירים את הנעליים ומתחילים לצעוד ברחבת השיש הלבן הענקית.
 עולים במדרגות יחד עם ההודים והנה הוא נגלה בפנינו.

 מקדש הזהב
 The golden temple

 וואו, וואו ושוב וואו.
אגם מרובע וענקי , במרכזו מקדש מוזהב .
אנשים , התרוממות רוח – אני יכולה לשבת ימים שלמים כאן על הרצפה ולהסתכל על ההודים שבאים לכאן-
תלבושות שוות, סגנונות שונים, כמה יופי, כמה מגוון.
 אפילו הילדים שיכולת הישיבה שלהם לשבת ולהסתכל סתם על המתרחש מוגבלת, מצליחים להנות מלשבת ולספוג את האווירה ( עד גבול מסוים כמובן).
 יש תור ענק, ענק להכנס למקדש, אבל יש לנו שפע של זמן ואנחנו מכריחים את הילדים לעשות את זה –
זה גרר אחריו הרבה קיטורים , אבל היה שווה את זה .
מחכים בתור יחד עם כולם- ברקע כל הזמן נשמעים הבאג'נים ,
אווירה חגיגית, כבר אמרתי?
ובפנים?זה באמת מוזהב כולו, יפיפה, פשוט יפיפה ובמרכז יושבים ושרים-
אותם שירים מופלאים ששמענו, זה לא איזה דיסק ששמו לנו,
 הזמרים והתזמורת יושבים במרכז המקדש הקטן הזה ושרים.

כשחושבים על לטייל בעולם ולהגיע למקומות חדשים, להחשף לרגעים מיוחדים-
הביקור במקדש הזהב זה אחד מאותם מקומות ,
מאותם רגעים.
אני ככ שמחה שהגענו, שאנחנו כאן.
ואני לא לבד- החוויה הזאת היא של כולנו.

כחלק מהנתינה יש במקום גם מסעדה שמסעידה חינם את כל האנשים-
מדובר במסות של אוכל ואנשים- 80 אלף איש מבקרים שם ביום, ובמסעדה משהו כמו 20 אלף.
הכל על טהרת המתנדבים- מבשלים, מחלקי אוכל ,שוטפי כלים, מקלפי שום ודומה...
הכל בהתנדבות ובסרט נע – והכל מונע מנתינה- ככל שאתה נותן יותר , אתה נהנה יותר.
שתזכו למצוות כמו שנאמר.
רוצים לראות ולחוות –

מדהים-
 סרט נע מהמם, סירים עצומים שמבשלים-
אולם ענק בו יושבים שורות שורות של אנשים ( על הריצפה, הכי פשוט),
כל אחד מקבל צלחת טאלי- ועוברים מגישי האוכל- עם דליים ו"מוזגים" לך אורז, דאל,
עובר איש עם צאפטי, דייסת אורז מתוקה לקינוח- נותנים תוספת כמה שתרצה- חוויה.

יפה ביום יפה בלילה- מכשף בעוצמה שלו

 הערב יורד, מקדש הזהב מקבל גוון אחר, יפה עוד יותר? יפה אחר? מרתק? כל התשובות נכונות,
נפרדים ממקדש הזהב- ( אני בצער, יכולתי להשאר שם שעות...)

הולכים להתפנק במקום ממוזג...
 מקדולנד, אלא מה? ( סניף מדקולנד צמחוני לחלוטין...)

חוזרים לחדר המבאס עם שמחה בלב- מחליטים להתפנק ולהנות על אף התנאים
( אחרי שהסכמנו כולנו שזה החדר הכי ג'יפה שהיינו בו בהודו)
שמים את המחשב ורואים פרקים של רמזור.
 אם כבר להיות מאושר, אז לצחוק טוב.
אושר גדול יחד.
מחר בבוקר נקום ונסע לדלהי.
שוב בתנאים טובים ונוחים- רכבת עם מזגן ומושבי שינה – עוד חוויה לילדים ולהורים .
 תודה אמריצר, היה לנו נפלא בחיקך
תודה למקדש, נהנו מאד
ממשיכים לדלהי בתקוה שתקבל אותנו אחרת מהפעם הראשונה

התחושה שמלווה אותי- מהרגע שיצאנו מדרמסלה והתחלנו לזוז- משהו נפתח- משמח, מחבק
משפחה שמחה בתנועה

מיד נכנסים מהרחוב הסואן והמלוכלך אל המקדש הסואן בקדושה

רואים את תור האנשים מתחת לגגון המוזהב? גם אנחנו עמדנו שם בתור...

הכיסוי על הראש- הבנים עם מה שיש הבנות עם הסטייל שלהן

אמא, את פשוט מהממת ככה עם הכיסוי על הראש... אנה מרוגשת.

ככ הרבה הודיות ועדיין לא ראיתי מישהי שלבושה כמו מישהי אחרת